לא רק בזיכרון ההיסטורי: הצלילה אל המציאות המורכבת של העבדות המודרנית | מיוחד לסופ"ש

עבור רובנו, "עבדות" היא נחלת העבר, מונח ארכאי המתייחס למאה ה-19 או אפילו לתנ"ך. אך הנתונים מראים שעבדות על רוב צורותיה עדיין קיימת: היא פשוט שינתה צורה, והשתלבה בשוק העבודה המודרני.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

מהי עבדות מודרנית?

עבדות מודרנית הינה מונח כולל המתאר מצבים בהם אדם נאלץ לעבוד או לחיות תחת שליטתו המלאה של אחר, תוך שלילת חירותו האישית ויכולתו לעזוב, וזאת בעקבות איומים, אלימות, כפייה, מרמה או ניצול של פערי כוחות קיצוניים. ארגוני זכויות אדם מגדירים נישואי קטינות גם הם כעבדות, והמספרים מדהימים: כ-50 מיליון בני אדם חיים כיום בעבדות מודרנית.

נתון זה מורכב מכ-28 מיליון איש בעבודת כפייה וכ-22 מיליון בנישואי כפייה. מכיוון שהתופעה מוסתרת בכלכלה הבלתי פורמלית, אין מפקד מדויק בזמן אמת, אך "מדד העבדות העולמי" (Global Slavery Index) מספק את הפירוט המקיף ביותר.

זו לא הגזמה לקרוא לתנאי עבודה קשים עבדות?

למילים יש משמעות. המונחים "רצח עם" או "שואה" עדיין רלוונטיים ומעוררים עצב רגיש, בעיקר בגלל שחלק משורדי הזוועות הללו מהמאה ה-20 עודם עמנו. בנוסף, אקלים האנטישמיות הנוכחי מבהיר שלולא מקום מפלט, ביטחון יהדות העולם היה מוטל בספק.

לעומת זאת, המונח "עבד" הפך למילה של מה בכך, בדיוק בגלל שאנו כל כך רחוקים מהרעיון המקורי. אין כיום יהודי שמסתובב בעולם עם חשש שמא המצרים ישעבדו אותו מחדש, או מועקה שייזרק פתאום לתוך מיני-ואן ויתעורר במדבר בדרך לבנות את "בורג׳ חליפה 2".

יש מי שיגדירו בציניות עבודה משרדית מול המחשב כעבדות, אך אלפי מהגרי העבודה מדרום-מזרח אסיה שמתו מחום ותשישות בזמן שבנו את איצטדיוני הכדורגל במפרץ הפרסי, יחלקו עליהם.

היכן בעולם העבדות הכי גרועה?

כמו כל שאלה בנושא עבדות המודרנית, התשובה לשאלת מיהי העבריינית הגלובלית החמורה ביותר בנושא עבדות המודרנית היא: תלוי איך מסתכלים על זה. האם ייבוא עבדות ממדינה חיצונית נחשב יותר גרוע משעבוד אזרחי מדינתך? מהו הרף שבו עבודה בתנאים איומים הופכת לעבדות, גם ללא נוכחות שוט או שלשלאות?

יותר מחצי מכלל האנשים המשועבדים בעולם חיים בחמש מדינות בלבד, בשל אוכלוסיותיהן הגדולות וניצול עבודה שיטתי: בהודו (11,050,000 איש), סין (5,771,000 איש), צפון קוריאה (2,696,000 איש), פקיסטן (2,349,000 איש) ורוסיה (1,899,000 איש).

כאשר משקללים את הנתונים ביחס לגודל האוכלוסייה, שיעורי העבדות הגבוהים ביותר מתרחשים במשטרים רודניים ובאזורי סכסוך מתמשכים:

צפון קוריאה: 104 אנשים לכל 1,000 תושבים. המשטר מחזיק מאות אלפים במחנות "קוואנליסו" לעבודת כפייה פוליטית.

אריתריאה: 90 אנשים לכל 1,000 תושבים. השירות הלאומי החובה לזמן בלתי מוגבל משמש כעבודת כפייה של המדינה.

מאוריטניה: 32 אנשים לכל 1,000 תושבים. שם עדיין מתקיימת עבדות רכוש מסורתית העוברת בירושה מאם לילד.

ערב הסעודית: 21 אנשים לכל 1,000 תושבים. שיטת ה"קפאלה" (חסות מעסיקים) משאירה עובדים זרים ללא הגנה משפטית.

בסין, בין מיליון לשני מיליון אויגורים, מיעוט מוסלמי מדוכא במדינה, מוחזקים במחנות מעצר באזור שינג'יאנג ומולחמים בכפייה לתעשיית הכותנה והאלקטרוניקה. בממאוריטניה הניצול מושרש תרבותית, ופעילי זכויות אדם המנסים לשחרר עבדים נעצרים על ידי הממשלה.

ה"אקלים" המאפשר את הניצול

עבדות מודרנית ניזונה מ"אקלים" משפטי וכלכלי המעצים את פערי הכוחות בין המעסיק לעובד. בענפים פגיעים כמו חקלאות, סיעוד ובניין, קיימים מאפיינים מבניים של כבילה בפועל למעסיק, בידוד גאוגרפי, חובות כספיים עקב דמי תיווך, וחשש מתמיד מפני אובדן מעמד וגירוש.

גם במדינות מודרניות, הניצול נע על התפר שבין חוקי ללא-חוקי. בארצות הברית, התיקון ה-13 לחוקה אמנם ביטל את העבדות, אך השאיר חריג המאפשר עבודת כפייה של כ-800,000 אסירים בבתי כלא בשכר זעום. במגזר הפרטי המערבי, רשתות פשיעה מנצלות פרצות כדי להחזיק מהגרי עבודה בתנאי תת-אנוש, כפי שנחשף בפרשות חקלאיות באוסטרליה שבהן עובדים אולצו לעבוד תחת איומי מוות ובשכר אפסי.

תמונת המצב בישראל: כשל בזיהוי ואכיפה מצומצמת

אף על פי שעבדות ועבודת כפייה נאסרו בחוק העונשין הישראלי עוד בשנת 2006, האיסור הפלילי לא תורגם לאכיפה אפקטיבית. דוח של קבוצת המחקר TraffLab בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב משנת 2020 חשף כשלים מבניים עמוקים בטיפול המדינה בתופעה.

המכשול המרכזי בישראל מתחיל במערך הזיהוי: רשויות המדינה כמעט ואינן מזהות בעצמן קורבנות סחר למטרות עבודה, כשהרוב המכריע מתגלה על ידי ארגוני חברה אזרחית. בין השנים 2015-2017 לדוגמא, לא זוהה בישראל אף גבר אחד כקורבן סחר למטרות עבודה. כשלים כאלו מובילים לכך שמהגרי עבודה שנוצלו נשפטים תחת חוקי ההגירה, נכלאים או מגורשים מהארץ עוד לפני שנחקרה הפגיעה בהם.

האכיפה הפלילית דלה בצורה קיצונית: מספר החקירות זניח וכתבי אישום כמעט ואינם מוגשים. בעוד שסחר למטרות עבודה מהווה כמעט מחצית מקורבנות הסחר המוכרים בישראל, רק כ-6% מחקירות המשטרה עוסקות בתחום זה. ההרשעה האחרונה בישראל בגין החזקת מהגרי עבודה בתנאי עבדות נרשמה עוד בשנת 2012.

האם יש מוצא?

מיגור התופעה דורש מעבר מטיפול נקודתי במקרי קצה אלימים לטיפול שורש בבעיות המערכתיות. בישראל, המלצות המומחים קוראות להקמת יחידת משטרה ייעודית מחדש, שילוב של אנשי רווחה ומשפט במנגנוני הזיהוי, והפרדה מוחלטת בין רשויות האכיפה הסוציאלית לבין רשויות ההגירה והגירוש.

בסופו של דבר, קיימת אחריות מוסרית וחברתית הממוקמת על כולנו, כאזרחים במדינות מפותחות. עלינו לוודא שאותם אנשים שמגיעים מרחוק ועושים את העבודות השוחקות והקשות שאנחנו ויתרנו עליהן: בחקלאות, בבניין ובסיעוד, מקבלים את היחס האנושי, התשלום המלא והזמן הפנוי שמגיע להם כדין. פיתוח כלכלי אינו נמדד רק בגובה גורדי השחקים, אלא גם ביכולת של המדינה להגן על החלשים ביותר הפועלים בתוכה.