המדינה שספדה להיטלר והפכה לאחת המבקרות הגדולות ביותר של ישראל באירופה

אירלנד מקבעת את מעמדה כאחת המדינות הביקורתיות ביותר של ישראל במערב, מהלך שמוביל לנתק דיפלומטי ומעורר שאלות קשות על המוסר האירי מאז השואה ועד ימינו. בזמן שבישראל מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מערכת היחסים בין ירושלים לדבלין נמצאת בשפל: שגרירות ישראל סגורה החל מדצמבר 2024, והממשלה האירית הצטרפה למאמץ המשפטי להרשיע את ישראל ברצח עם בבית הדין הבינלאומי לצדק. 

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

עבור הקהילה היהודית הקטנה שנותרה באי, המציאות הזו היא שיאו של תהליך ארוך שנע בין עמימות מוסרית בתקופת הנאצים לעוינות מדינית מופגנת כיום.

ב-2 במאי 1945, יומיים בלבד לאחר התאבדותו של אדולף היטלר בבונקר בברלין, הגיע ראש ממשלת אירלנד דאז, איימון דה ואלירה, לביקור אישי בביתו של הציר הגרמני בדבלין, דוקטור אדוארד המפל. 

מטרת הביקור הייתה הבעת תנחומים רשמית על מות ראש המדינה הגרמנית. דה ואלירה לא היה לבד; הוא לווה על ידי מזכיר החוץ ג'וזף וולש, שהביע התנגדות לביקור. 

למחרת, נשיא אירלנד דאגלס הייד ביקר אף הוא בנציגות הגרמנית ברחוב נורת'מברלנד כדי למסור תנחומים דומים בשם הנשיא, רק שבשונה מדה ואלירה, הביקור של הייד לא היה פומבי ונשמר בחשאיות עד 2005.

כאמור, צעד זה נעשה בניגוד גמור לעמדת הדרג המקצועי במשרד החוץ האירי. פרדריק בולנד, עוזר מזכיר החוץ, ייעץ בחריפות נגד הביקור, ווולש עצמו התחנן בפני דה ואלירה "על ברכיו ממש" שיזכור את החיילים האיריים-אמריקאים שאיבדו את חייהם במלחמה נגד גרמניה הנאצית. דה ואלירה דחה את כולם. 

במכתב ששלח מאוחר יותר לנציג האירי בוושינגטון, הסביר כי כל עוד אירלנד מקיימת יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, הימנעות מביקור תנחומים תהיה "חוסר נימוס בלתי נסלח כלפי האומה הגרמנית". 

בכך הפכה אירלנד לדמוקרטיה המערבית היחידה שהביעה תנחומים על מות הפיהרר. התגובות בעולם היו קשות: ה"ניו יורק טיימס" כינה זאת "פגם בפרוטוקול", וה"וושינגטון פוסט" אבחן זאת כ"קוצר ראייה מוסרי".

צנזורה וסגירת דלתות ליהודים

המדיניות האירית בתקופת מלחמת העולם השנייה, שכונתה באירלנד "מצב החירום", נשענה על נייטרליות שיושמה באמצעות צנזורה חריפה וסגירת גבולות. מפקח הצנזורה, תומאס ג'יי קווין, הצהיר אז כי פרסום "סיפורי זוועה" לא יועיל למדינה. 

כתוצאה מכך, המילה "נאצי" נאסרה לפרסום בעיתונות לבקשת הנציגות הגרמנית. דיווחים על הוצאות להורג המוניות של יהודים פולנים צונזרו החל מ-1941, ואפילו הצהרות של הוותיקן בנושא הוסתרו מהציבור. כאשר שוחררו המחנות ב-1945, חלק מהציבור האירי ביטל את הצילומים כ"תעמולה בריטית".

במקביל לצנזורה, אירלנד סגרה את שעריה בפני פליטים יהודים. לאורך כל התקופה הנאצית נכנסו לאירלנד פליטים יהודים בודדים בלבד (100 לכל היותר לפי מספר מקורות, א"ד).  צ'ארלס ביולי, השר האירי בברלין מ-1933, אף חיבל בבקשות פליטים ואימץ את התעמולה הנאצית כשטען שיהודים מעורבים ב"פורנוגרפיה וסחר בנשים". 

תזכיר של משרד המשפטים משנת 1948 חשף את המדיניות המפורשת שיושמה אז באירלנד של שנות ה-40: הגבלת כניסה של יהודים, כי עלייה בכמות כניסת היהודים תגרום ל"בעיה אנטישמית" במדינה.  

דמותו של הנשיא איימון דה ואלירה נותרה פרדוקסלית ביחסה ליהודים. מצד אחד, הוא היה זה שהכניס הגנה חוקתית מפורשת על הדת היהודית בחוקה האירית של 1937, צעד יוצא דופן באותה עת באירופה. בשנת 1948 הוא אף ביטל החלטה של משרד המשפטים ואפשר את כניסתם של 150 ילדים יהודים מצ'כוסלובקיה כפליטים.

כהוקרה על תמיכתו העקבית ביהודי אירלנד ועל ההגנה שהעניק להם בחוקה, נטעו יהודי דבלין בשנת 1966 את "יער איימון דה ואלירה" ליד נצרת. בעת הקדשת היער, הקריא ראש הממשלה לוי אשכול מסר שבו ציין כי לאירים וליהודים יש "כל כך הרבה במשותף". נזכיר שזהו אותו אדם שביקר בנציגות הגרמנית ב-1945.

קהילה יהודית מצטמצמת - שסופגת אנטישמיות

בוועידת ואנזה שנערכה ב-1942, אדולף אייכמן סימן את אירלנד כמדינה שהיא שותפה לרייך וסימן את 4,000 היהודים בקהילה באירלנד כמיועדים להשמדה. אולם, מספר קטן של אזרחים איריים שעזבו בעבר את אירלנד כדי לחיות באירופה היבשתית נרצחו בשואה, רוב הנרצחים הם משפחות של איריים שנטמעו. אתי שטיינברג היא הנרצחת היחידה שמתועדת כיהודייה אירית. שטיינברג, שמשפחתה הגיעה מצ'כוסלובקיה, נישאה לווגטק גלוק מאנטוורפן. הם עברו לגור בבלגיה ומאוחר יותר עברו לצרפת שם נולד בנם ליאון. שלושתם נעצרו על ידי הגסטפו ונרצחו באושוויץ.

הקהילה היהודית באירלנד הגיעה לשיאה בסוף שנות ה-40 עם כ-5,500 נפש, אך מאז הצטמצמה משמעותית. כיום חיים במדינה כ-2,200 יהודים, מעט מאוד מהם אזרחים איריים. רק שלושה בתי כנסת נותרו פעילים במדינה כולה.

דו"ח ראשון מסוגו של המועצה המייצגת של יהודי אירלנד (JRCI), שפורסם בחודש שעבר, חשף זינוק מדאיג באירועים אנטישמיים. הקהילה היהודית באירלנד, המונה כ-2,200 נפש בלבד, דיווחה על 143 אירועים אנטישמיים בין יולי 2025 לינואר 2026.  נתונים אלו, שהתפרסמו באמצעות מערכת דיווח קהילתית חדשה, הראו מציאות של קללות, ונדליזם, איומים והדרה דיגיטלית. ב-30% מהמקרים, הטריגר לתקיפה היה זיהוי של סממנים יהודיים או מקור ישראלי, כמו מבטא או דיבור בעברית במרחב הציבורי.

"לא ניתן לטפל כראוי בדינמיקות אלו באמצעות מסגרות אנטי-גזענות כלליות בלבד", אמר יו"ר JRCI, מוריס כהן. "אנטישמיות מציגה מאפיינים ברורים הדורשים תגובות מדיניות ממוקדות". כהן קרא ל"תוכנית לאומית ייעודית ועצמאית למאבק באנטישמיות באירלנד".

מבין האירועים שדווחו, 25 כללו "עיוות שואה" או תיאוריות קונספירציה אנטישמיות. ממצאים אלה מצטרפים לסקר של ועידת התביעות בינואר האחרון, שקבע כי 9% מהמבוגרים האירים האמינו שהשואה היא מיתוס, בעוד 17% נוספים האמינו שמספר היהודים שנהרגו הוגזם מאוד. מחצית מהמבוגרים האירים לא ידעו ש-6 מיליון יהודים נהרגו בשואה.

במקביל, סקר שנערך בנובמבר 2025 על ידי הנציבות האירופית העלה הכרה רחבה באנטישמיות באירלנד. 41% מהנשאלים אמרו כי אנטישמיות היא בעיה במדינה ו-47% אמרו שהיא גברה בחמש השנים האחרונות. בטקס לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה בינואר, אמר הטישך (ראש ממשלת אירלנד, א"ד), מיהאל מרטין: "אני מודע היטב לכך שהקהילה היהודית שלנו כאן באירלנד חווה רמה גוברת של אנטישמיות. אני יודע שאלמנטים בשיח הציבורי שלנו התגבשו".

מרטין מתח ביקורת חריפה על פעולות ישראל בעזה, ואמר באו"ם בשנה שעברה כי ישראל ביצעה רצח עם והפגינה "נטישה של כל הנורמות, כל הכללים והחוקים הבינלאומיים". קתרין קונולי, פוליטיקאית סוציאליסטית שספגה ביקורת על כך שטענה שחמאס הוא "חלק מהמרקם של העם הפלסטיני", נבחרה לנשיאת אירלנד באוקטובר.

אירלנד תמכה לאורך ההיסטוריה בפלסטינים, עמדה המקושרת לעתים קרובות להיסטוריה של השלטון האימפריאלי הבריטי של המדינה, והכירה רשמית במדינה פלסטינית בשנת 2024. 

בנאום הזיכרון של מרטין לזכר השואה, הוא גם גינה את האירוע האחרון כמתלהם של הקהילה היהודית האירית. בסוף השנה שעברה, ההצעה לשנות את שם פארק הרצוג בדבלין - על שם הנשיא חיים הרצוג, בנו של הרב הראשי האירי הראשון שהפך לנשיא השישי של ישראל בשנת 1983, שזכתה לגינוי מצד יהודים אירים שאמרו כי הדבר ימחק את ההיסטוריה היהודית האירית. ההצעה הוגשה מאוחר יותר. 

מרטין, שגם גינה את ההצעה כשהייתה פעילה, אמר כי לקהילה היהודית "יש את כל הזכות להיות מודאגת עמוקות ולהביע דאגה זו".

האנטישמיות באירלנד לא הופיעה באורח פלא בימי מלחמת העולם השנייה, כבר ב-1904 התרחש "פוגרום לימריק", חרם כלכלי שנמשך שנתיים נגד עסקים יהודיים בעידוד כמרים קתולים. ארתור גריפית', מייסד מפלגת "שין פיין", תמך אז בחרם ותקף את ה"יהודים הבוגדים". החרם כלל גם אלימות קשה נגד יהודים ונמשך כשנתיים. 

אחת המדינות הביקורתיות ביותר לישראל

אך כאמור, התהליך שהחל בנייטרליות של 1945 הבשיל לעמדה מדינית תוקפנית בעשור הנוכחי. מאז אירועי 7 באוקטובר 2023, אירלנד הסלימה את צעדיה נגד ישראל. במאי 2024 הכירה המדינה רשמית במדינה פלסטינית, ובדצמבר 2024 הפכה לאחת המדינות הראשונות באירופה שהצטרפו לתביעת "רצח העם" של דרום אפריקה בבית הדין בהאג.

בדצמבר 2024 סגרה ישראל את שגרירותה בדבלין, בין היתר, בתגובה לצעדי הממשלה. ביוני 2025 אישרה הממשלה נוסח מחודש לחוק האוסר סחר עם התנחלויות, הכולל עונשי מאסר. בסקר מיוני 2024 מצא כי 76% מהציבור האירי תומכים בסנקציות כלכליות על ישראל.

אלן שאטר, שר המשפטים וההגנה לשעבר והדמות היהודית הבולטת ביותר באירלנד, הצהיר כי המדינה הפכה לעוינת ביותר באיחוד האירופי. לדבריו, הנרטיבים המשמשים את הפוליטיקאים כיום משכפלים את אלו של גרמניה הנאצית בשנות ה-30, תוך החלפת המילה "יהודי" ב"ישראל".

סיפורה של אירלנד מול היהודים אינו סיפור של פוגרומים המוניים, אלא של התחמקות מוסרית עקבית. המדינה שרוממה את הנייטרליות הפרוצדורלית מעל לבהירות אתית ב-1945, ממצבת את עצמה כיום כבוררת המוסרית של הזכות של ישראל להגנה עצמית. הזדהות האירים עם הפלסטינים נובעת משורשים אנטי-קולוניאליים ומהשוואת המאבק בבריטים לסכסוך במזרח התיכון, אך עבור הקהילה היהודית המקומית, התוצאה היא תחושת נרדפות. אירלנד, שמעולם לא התעמתה באמת עם כישלונה המוסרי מול הנאציזם, הפכה את אותו כישלון למקור של סמכות מוסרית עכשווית - מבלי לבחון את מה שבחרה לא לראות אז, ומה שהיא בוחרת שלא לראות היום.