47 שנים לטיסה שהפכה את ההיסטוריה: כך נוצר ציר הרשע באיראן

ב-1 בפברואר 1979, היום (ראשון) לפני 47 שנה בדיוק, תחת עיניהם הבוחנות של מיליוני איראנים שמילאו את רחובות טהראן, צעד האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מטה אל מסלול הנחיתה בנמל התעופה מהראבאד.

חזרתו מהגלות בצרפת לא הייתה רק חילופי שלטון, אלא רעידת אדמה גאופוליטית. בתוך חודשים ספורים קרס משטר השאה הפרו-מערבי, והוחלף במודל שלטוני חסר תקדים בעידן המודרני: "וילאית-אה פקיה" (שלטון חכם ההלכה). 

מה שהחל כקואליציה רחבה של כוחות חברתיים נגד העריצות, הפך במהרה לתאוקרטיה ריכוזית שדחקה לשוליים את הזרמים המתונים והליברליים.

המהפכה של 1979 שינתה מן היסוד את מאזן הכוחות הגלובלי. עבור המערב, הנפילה של איראן כ"שוטר של המפרץ" והפיכתה לאויבת מושבעת של ארה"ב (בשיא עם משבר בני הערובה בנובמבר של אותה שנה) הייתה מכה אסטרטגית במלחמה הקרה.

עבור ישראל, התפנית הייתה דרמטית אף יותר: המדינה שהייתה בת ברית קרובה של השאה הפכה בבת אחת ל"שטן הקטן". ח'ומייני לא הסתפק בשינוי פנימי באיראן; הוא חרת על דגלו את "יצוא המהפכה", רעיון שהתגבש לימים לכדי "ציר ההתנגדות" – רשת של שלוחים חמושים מלבנון ועד תימן המאיימים על היציבות האזורית עד היום.

במבט של 47 שנים לאחור, איראן של 2026 נראית כמי שנמצאת במסלול התנגשות עם המורשת של עצמה. בעוד המשטר ממשיך להשקיע משאבים אדירים בביצור מעמדו כמעצמה אזורית ובקידום תוכנית הגרעין, החברה האיראנית עוברת תהליכי עומק של חילון והתנגדות. 

תנועות מחאה דוגמת "נשים, חיים, חירות" שהתעוררו בעקבות מותה של מהסה אמיני, מהוות את האתגר המשמעותי ביותר ליציבות המשטר מאז ימי המהפכה, כשהן מציבות מראה מול הכפייה הדתית והפערים הכלכליים שהחריפו תחת שלטון האייתוללות.

התאריך 1 בפברואר נותר בלוח השנה האיראני כיום חג רשמי, "עשרת ימי השחר", אך עבור רבים בעולם וגם בתוך איראן, הוא מסמל את נקודת האפס של הסכסוך המודרני במזרח התיכון. 

כשהיא מבודדת תחת סנקציות אך נחושה להקרין עוצמה, הרפובליקה האסלאמית ממשיכה לנוע בין החזון המהפכני של ח'ומייני לבין המציאות המורכבת של המאה ה-21, במאבק שטרם הוכרע על זהותה ועל עתיד האזור כולו.