- i24NEWS
- העולם
- ארצות הברית וקנדה
- טראמפ נגד העולם: מי כבר "חטף" מהנשיא האמריקני ומי על הכוונת?
טראמפ נגד העולם: מי כבר "חטף" מהנשיא האמריקני ומי על הכוונת?
מה שהחל כהכרזות בומבסטיות על מכסי מגן והסתיים במבצע צבאי לכיבוש קראקס, יצר משוואה חדשה ביחסים הבינלאומיים • אילו איומים כבר מומשו, אילו נותרו, ולמה בירת מקסיקו רועדת יותר מטהרן?


אם בכהונתו הראשונה עוד נטו מנהיגי העולם להתייחס לציוצים הליליים של דונלד טראמפ כאל רעשי רקע או טקטיקת משא ומתן אגרסיבית, השנה הראשונה של כהונתו השנייה לימדה אותם שיעור כואב ומוחשי בהרבה. שנת 2025 והפתיחה הסוערת של 2026 הוכיחו כי האיום הוא כלי הנשק המרכזי ביותר בארסנל האמריקני, ולפעמים האיומים אפילו מתממשים.
נחיתתו של ניקולס מדורו כשהוא אזוק בניו יורק היא רק החותמת הסופית לתהליך שהחל חודשים קודם לכן, תהליך שבו רשימת ה"חיסול" המדינית והכלכלית של הנשיא הולכת ומתממשת סעיף אחר סעיף.
החזית הראשונה והרחבה ביותר שבה עבר טראמפ מאיומים לביצוע היא החזית הכלכלית. עוד באפריל 2025, תחת הכרזה דרמטית על מצב חירום לאומי, הפך האיום הוותיק להטיל מכס בסיסי על כלל מדינות העולם למציאות מחייבת.
מאוגוסט האחרון נאלצות רוב המדינות לשלם "דמי רצינות" של עשרה אחוזים בכניסה לשוק האמריקני, אך את המכה הקשה ביותר ספגה סין. בייג'ינג, שעמדה במרכז קמפיין ההפחדה של טראמפ, גילתה שהנשיא לא היסס לממש את איומיו הקיצוניים ביותר.
שהדולר לא ייפגע
המכסים על סחורות סיניות נסקו לרמות חסרות תקדים של למעלה משמונים אחוזים במקרים מסוימים, ובמקביל החל הממשל במימוש האיום לביטול ויזות המוני לסטודנטים וחוקרים סינים, מהלך שנועד לחנוק את תעשיית הטכנולוגיה של המעצמה האסיאתית.
גם מדינות ה-BRICS, שאוימו ב"מכתבי מכסים" אם יעזו לערער על ההגמוניה של הדולר, חוות כעת את נחת זרועה של הכלכלה האמריקנית עם הרחבת המכסים הקיימים, אם כי "נשק יום הדין" הפיננסי המלא טרם הופעל נגדן במלוא עוצמתו.
גם השכנה הצפונית והידידה הקרובה ביותר, קנדה, גילתה שהקרבה הגיאוגרפית וההיסטורית לוושינגטון אינה מעניקה תעודת ביטוח מפני זעמו של הנשיא. אולם בניגוד לחזיתות אחרות, מול אוטווה בחר טראמפ להשאיר את המטוסים בבסיסים ולהשתמש בארסנל כלכלי וסמלי שנועד להשפיל ולגמד את השותפה הוותיקה.
נקודת השבר נרשמה באוקטובר 2025, באירוע שנראה כלקוח מתסריט סאטירי אך הפך למשבר דיפלומטי חמור: פרסומת טלוויזיה קנדית שציטטה את רונלד רייגן בגנות מכסים הספיקה כדי להצית את חמתו של הנשיא. בתגובה למה שכינה "צעד עוין" ו"הונאה", הודיע טראמפ על פיצוץ מיידי של שיחות הסחר והנחית מכה כואבת בדמות תוספת מכס של עשרה אחוזים על היבוא הקנדי, כשהוא מצהיר בגלוי שהוא "יכול לשחק מלוכלך יותר מהם" ומבהיר כי המכסים הם עונש פוליטי ולא רק כלי כלכלי.
הצעדים הכלכליים לוו בשינוי עמוק ומטריד בשיח האמריקני כלפי קנדה. בנאומיו חזר הנשיא על המסר כי השכנה מצפון "נהנית יתר על המידה" מהסכמי העבר והפך אותה, רטורית לפחות, למעין חצר אחורית כלכלית הנסמכת על חסדי ארצות הברית ולא לשחקנית שוות ערך. תפיסה זו, שהוצגה בנשימה אחת עם הרעיונות להשתלטות על גרינלנד ותעלת פנמה, לוותה בלחץ מסיבי ופומבי בנווגע להוצאות הביטחון. טראמפ הציג את קנדה כ"רוכבת חינם" בתוך ברית נאט"ו, תוך שיגור איום מרומז אך ברור: מי שלא משלם את חלקו בנטל, לא יכול לבנות בביטחון מלא על מטריית ההגנה של וושינגטון ביום פקודה.
מלחמה בקרטלי סמי ורודנים
אולם הזעזוע העמוק ביותר נרשם בחצר האחורית של וושינגטון, באמריקה הלטינית. במשך חודשים ארוכים הזהיר טראמפ כי יפעל צבאית נגד מה שכינה "קרטלי הסמים והרודנים" ביבשת, איומים שרבים פירשו כניסיון לקרוץ לבייס הבוחרים הרפובליקני.
המבצע הצבאי בוונצואלה, שכלל תקיפות אוויריות והוביל ללכידתו הפיזית של נשיא מכהן, הוכיח שהקווים האדומים נמחקו. ההכרזה האמריקנית על "ניהול המדינה" עד למעבר שלטוני בטוח היא מימוש קיצוני של שאיפות אימפריאליסטיות שנחשבו לנחלת העבר.
כעת, כשהנשיא מפנה את האצבע המאשימה לעבר קולומביה ומקסיקו ודורש מהן "להתיישר" במלחמה בקרטלים, בבוגוטה ובמקסיקו סיטי מבינים שהרמזים על פעולה צבאית בשטחן אינם ריקים מתוכן, אלא מהווים תוכנית מגירה אופרטיבית שעשויה לצאת לפועל בכל רגע.
המלחמה נגד איראן
בעוד התותחים רעמו בקראקס, מול טהרן התנהלה מלחמה מסוג אחר, כזו המשלבת חניקה כלכלית עם רטוריקה צבאית חסרת תקדים. בניגוד למבצע הישיר בוונצואלה, הטיפול באיראן עד לתחילת 2026 התאפיין במכבש לחצים שנע בין "מקסימום לחץ" כלכלי לבין איומים בשימוש בנשק יום הדין.
כבר בפברואר 2025 הכריז טראמפ רשמית על חידוש מדיניות הסנקציות האגרסיבית, מהלך שיושם במלואו בשטח עם חסימה הרמטית של הגישה למערכת הפיננסית האמריקנית והידוק טבעת החנק סביב תעשיית הנפט ומשמרות המהפכה. אך הזירה הכלכלית הייתה רק הקדימון.
בין מרץ ליוני 2025 ליווה הממשל את הסנקציות באיומים מפורשים כי כישלון המשא ומתן יוביל לתקיפה אמריקנית או ישראלית על אתרי הגרעין, תוך שהנשיא מדגיש את יכולתה של ארצות הברית לחדור גם את הביצורים הכבדים ביותר בפורדו. הטון החריף ביוני, שכלל דרישה לכניעה בלתי מותנית והצהרה כי ארצות הברית שולטת בלעדית במרחב האווירי האיראני, הגיע לשיאו במפגש עם נתניהו בדצמבר האחרון.
שם, לצד ראש הממשלה הישראלי, התחייב טראמפ כי אם איראן תעז להשתקם בתחום הגרעין או הטילים, ארצות הברית "תכה בהם חזק ותדפוק להם את הצורה", כדבריו, תוך הבטחה לגיבוי מלא ומיידי לתקיפה ישראלית.
עם כניסת 2026, המשוואה מול איראן הפכה נפיצה עוד יותר כשנכנס למשחק האלמנט האזרחי. בפוסט דרמטי שפרסם לאחרונה, הזהיר הנשיא כי ארצות הברית "נעולה ומוכנה" לפעולה אם המשטר בטהרן ינסה לדכא באלימות את ההפגנות המתחדשות ברחובות, איום ישיר בשימוש בכוח להגנת המפגינים.
ובכל זאת, ישנו הבדל מהותי בין הזירות: בעוד מדורו יושב בתא מעצר בברוקלין, המנהיג העליון חמינאי – שטראמפ כינה "מטרה קלה" אך סייג ש"לא נהרוג אותו, לפחות לא עכשיו" – עדיין שולט בטהרן.
נכון לעכשיו, ארצות הברית נמנעה ממתקפה ישירה על אדמת איראן והסתפקה במימוש מלא של הסנקציות ובמתן תמיכה לוגיסטית ומודיעינית לתקיפות ישראליות, אך הלקח הוונצואליני מרחף מעל טהרן כעננה שחורה: המרחק בין "נעולה ומוכנה" לבין שיגור מפציצים אסטרטגיים מעולם לא היה קצר יותר.
הגישה הטוטאלית הזו זולגת גם ליחסים עם בעלות ברית מסורתיות, שגילו כי החברות בנאט"ו או הסכמי שלום ישנים אינם מקנים חסינות מפני זעמו של הנשיא. טראמפ חזר לרעיונות ישנים ושנויים במחלוקת של רכישת שטחים ושליטה אסטרטגית, כשהוא מצהיר בגלוי שארצות הברית זקוקה לגרינלנד לצרכי הגנה. למרות המחאות הנמרצות מקופנהגן, הלחץ על דנמרק הולך וגובר, כשהממשל משתמש במונחים של כפייה כלכלית כדי לקדם את הרעיון.
במזרח התיכון, השימוש בסיוע החוץ ככלי נשק הפך לנורמה. מצרים וירדן, שתי המשענות של היציבות האזורית, מצאו את עצמן תחת איום ממשי בקיצוץ הסיוע הביטחוני והכלכלי אם לא ישתפו פעולה עם תוכניות מדיניות רדיקליות בנוגע לרצועת עזה, איום שטרם מומש במלואו אך מרחף מעל ראשי המנהיגים בקהיר ובעמאן כצל תמידי.
עבור הקהילה הבינלאומית, שנת 2026 נפתחת בתובנה מטרידה: דונלד טראמפ אינו משחק פוקר, אלא שחמט בברוטליות. איומים שנשמעו בעבר דמיוניים – כמו פלישה למדינה ריבונית בחצי הכדור המערבי או ניתוק כלכלי מסין – הפכו למציאות יומיומית. המסקנה המתבקשת היא שכל איום שטרם מומש, בין אם מדובר בפעולה צבאית במקסיקו או בהשתלטות על נתיבי סחר, נמצא על השולחן לא כקלף מיקוח, אלא כהבטחה שממתינה לשעת הכושר שלה.