עדות מטלטלת ממעמקי הגיהנום: אלי שרעבי בריאיון מיוחד

ארבעה חודשים אחרי ששוחרר ממנהרות חמאס בעזה, אלי שרעבי חושף בספר חדש "חטוף", גילויים דרמטיים חדשים על מה שעבר בתקופת השבי.היום (שישי) הוא התיישב לריאיון מטלטל עם נוה דרומי בו גולל את הזוועות שעבר, מרגע החטיפה ועד יום השחרור. האלימות הפיזית, ההתעללות הנפשית, איך גילה על חטיפת משפחת ביבס וגם על החיים שאחרי הטרגדיה המשפחתית.

"אני מבין שאם המחבלים היו מגיעים אלינו שעה מוקדם יותר, הבנות שלי היו יכולות להיות בחיים", מספר אלי. "ההוראה לרצוח את כולם, חוץ מגברים מתחת לגיל 40, הגיעה מעזה בשעה 10:30 בבוקר. אבל הגיעו אלינו הביתה ב-10:45. אני מבין שהן נרצחו אצלנו בבית כמה דקות אחרי שחטפו אותי". 

הרגע שבו נפרד מאשתו ובנותיו ליווה אותו במהלך כל תקופת השבי. "לא הצלחנו להיפרד כמו שצריך, לא עיכלתי שאלו הרגעים האחרונים. אני זוכר את המבט המפוחד שלהן, לא הייתה היסטריה - הנחתי שזה שיש להן דרכונים בריטיים ישפיע על השובים והם לא יעשו להן כלום. בכל תקופת השבי, הפחד של השבעה באוקטובר בעיניים של הבנות שלי הוא מבט שלא אוכל לשכוח".

אובדן השליטה האמיתי, לפי אלי, היה כשהוא הורד על ידי המחבלים אל המנהרות. "הרגע של הירידה למנהרות מחדד לך שאתה בשבי, בדיוק כמו שדמיינת בסיוטים, אבל זה רק רגע. וכשאתה מבין שאתה צריך לשרוד, בוחר לרדת ולא להתנגד, במטרה להשאר בחיים, כמו שהבטחתי לבנות שלי".

במנהרות שהה אלי עם אלון אוהל, אלי-ה כהן ואור לוי. בין אלי ואלון נקשרה חברות נפש, והוא גם היחיד מארבעתם שנשאר במנהרה. "להיות במנהרה זה אומר להיות סגור 50 מטר מתחת לאדמה, בחדר של 10 מטר, בחושך יחסי, עם אורות לד שמופעלים על בטריות. לפעמים אוכלים בחושך מוחלט, אם אוכלים. השירותים הם בור ספיגה שעולה על גדותיו לפעמים - ריח נוראי. מקלחת הן פריווילגיה פעם בחודש-חודש וחצי עם חצי דלי מים קרים. יש תולעים בכל מקום".

צפו בריאיון המלא מתוך "קבינט שישי" - בראש הכתבה.