מפלס האשליות: איך פסילת אבו שחאדה יכולה להשפיע על הרחוב הערבי? | צוריאל שרון

סוגיית השפעת פסילת יו"ר בל"ד, סמי אבו שחאדה, מלהתמודד לכנסת היא אחד האתגרים המשמעותיים שניצבים כעת במערכת - גם בפני הסוקרים וגם בפני המפלגות הערביות שצריכות להתמודד עם משמעויות הפסילה.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

כשמנתחים את ההתנהגות האלקטורלית בחברה הערבית בישראל, קל מאוד ליפול למלכודת הפרשנות הרגשית. הפרשנים באולפנים אוהבים לדבר במונחים של "זעם" ו"תגובת נגד", אלא שהנתונים וההיסטוריה המספרית של העשור האחרון מלמדים אותנו הפוך לחלוטין.

בניגוד למקובל לחשוב, הבוחר הערבי בדרך כלל איננו פועל מתוך אימפולס רגשי, אלא מתוך ראייה ריאליסטית ואסטרטגית. אחוזי ההצבעה במגזר הערבי אינם עולים או יורדים כתוצאה מעוצמת הכעס, אלא כתוצאה ישירה של התקווה לניצחון. ככל שהבוחר הערבי מאמין שיש לו סיכוי אמיתי להשפיע על תמונת השלטון, כך יש סיכוי גבוה יותר להביא אותו לקלפי.

שיא ההשתתפות (בחירות 2020, מועד ג') נרשם כאשר הרשימה המשותפת הגיעה לשיא של 15 מנדטים, כשאחוזי ההצבעה במגזר חצו את רף ה-63%. זה לא קרה בגלל קמפיין רגשי, אלא בגלל שהציבור הערבי זיהה תיקו פוליטי ממושך ומצב שבו הקול שלו שעשוי להכריע את הכף.

ומנגד, השפל הפוליטי (בחירות 2021, מועד ד') התרחש כאשר הרשימה המשותפת התפרקה והתחושה הכללית בחברה הערבית הייתה של ייאוש פוליטי וחוסר יכולת להשפיע. אחוזי ההצבעה במגזר הערבי צנחו אז לאזור ה-44% בלבד.

כשאנחנו בוחנים את תמונת המצב הנוכחית, בה גוש המרכז שמאל מפגין ירידה בסקרים, ובמקביל נפסל יו"ר אחת המפלגות הערביות מלרוץ לכנסת, התרחיש הסביר אינו הצבעת זעם, אלא דווקא אולי להיפך: גל של ייאוש ואדישות. פסילת מנהיג בולט, בשילוב הראייה המפוכחת של יחסי הכוחות במפה הפוליטית, משדרת לבוחר הערבי מסר קטלני מבחינת שיעורי ההשתתפות: אין לנו באמת אפשרות לשנות את המערכת.

כדי להבין את האירוע עוד יותר, צריך לפרק את החלוקה הפנים מגזרית בחברה הערבית:

1. הזרם הלאומני - אקטיביסטי (בסיס הבית של בל"ד): אובדן אלמנט הריצה של אבו שחאדה פוגע ישירות בגרעין הקשה של הזרם הזה. בניגוד לתזה האומרת שהנרדפות תביא אותם להצביע בהמוניהם למפלגות ערביות אחרות, סביר יותר להניח שחלק נרחב מהציבור זה נוטה במצבים אלו לדה-לגיטימציה של עצם ההליך הדמוקרטי הישראלי, "אם פוסלים את נציגנו, אין לנו מה לחפש בקלפי". התוצאה כמעט ברורה: ישיבה בבית.

2. הזרם הפרגמטי - אזרחי (בסיס התמיכה של רע"מ): רע"מ של מנסור עבאס ביססה גישה שטוענת: "עזבו אידיאולוגיה לאומית, בואו נביא הישגים אזרחיים". אולם, הגישה הזו עובדת רק כשרע"מ נתפסת כלשון המאזניים או כחלק מקואליציה פוטנציאלית. כשגוש השינוי נחלש והאפשרות להקים ממשלה בלעדי נתניהו נראית רחוקה, גם הפיתוי של הזרם הפרגמטי מאבד מזוהרו.

3. הזרם המסורתי - ממסדי (חד"ש-תע"ל): נשאר תקוע בתווך. ללא הבאזז הלאומי שבל"ד מייצרת מחד, וללא התקווה האזרחית - קואליציונית של רע"מ מאידך.

בשורה התחתונה, בעוד שבפוליטיקה הישראלית יש נטייה להשליך את דפוסי ההתנהגות של המגזר היהודי על המגזר הערבי, כאשר בציבור היהודי תחושת נרדפות או כעס משמשים לעיתים תכופות כמנוע להמרצת בוחרים, בציבור הערבי התקווה וההיתכנות הן המנוע העיקרי להנעת הבוחרים.

לכן, סביר יותר להניח כי פסילת אבו שחאדה, לצד המגמה הכללית במפת המנדטים, לא תייצר "אינתיפאדה אלקטורלית", אלא עשויה להביא עמה שקט אדישות ואחוזי הצבעה נמוכים שמשרתים את מחנה הימין.

כל זה כמובן דיון תיאורטי. ברגע האמת, ובקמפיין טוב שיעניק תקווה, המגזר הערבי עשוי להפתיע עם אחוזי הצבעה שאולי יהיו אלה שיכריעו את הבחירות.