"למשפחתי לא יכולתי לעזור, למולדתי אני מוכרחה": סיפורם של חללי נצר אחרון ששרדו את השואה, ונפלו בהגנת המדינה

כאשר פרצה מלחמת העצמאות, ב-30 בנובמבר 1948, הבינו בארץ ישראל כי יש דחיפות לעבות את הכוחות המצומצמים, בשל האבידות שהיו ושיהיו. לצורך כך, פנו לגיוס מחוץ לארץ (גח"ל). במסגרת המבצע, עשרות אלפי עולים חדשים עלו לארץ וגוייסו מיידית, בעיקר ניצולי שואה מאירופה ומצפון אפריקה. 

הם הגיעו במצב נפשי ופיזי ירוד, לא היה להם ניסיון צבאי ורבים מהם כלל לא ידעו עברית - אך הם גילו מוטיבציה ונחישות, לחמו בחזית והיוו כוח אדם משמעותי. רבים מהם נפלו במלחמה. כ-150 מבין הנופלים הם חללי "נצר אחרון" - ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית. זהו סיפורם של האנשים שבגבורה ובמסירות מסרו את נפשם, במלחמה אחת אחרונה על הבית, על החירות. 

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

טוראי חוה לויצקי: "למשפחתי לא יכולתי לעזור, למולדתי אני מוכרחה"

חוה, בתם של ליה ושמעון, נולדה בווינה, בירת אוסטריה, ב-1925. בשנת 1939 הגיעה לאנגליה כפליטה ושם קיבלה הכשרה ב"החלוץ". בשנת 1947 העפילה לארץ באונייה "יגור" ונשלחה למחנה מעצר בקפריסין. עם שובה מהאי הצטרפה לקיבוץ גלעד. חבריה בקיבוץ תיארו אותה כאדם מסור לעבודה, וכמלאה שמחת-יצירה עם חיוך עליז על שפתיה. 

משפרצה מלחמת העצמאות, התעקשה לצאת להילחם, על אף הוויכוח הנהוג האם מותר לבחורות להילחם עם נשק, בגלל הדאגה למה שעלול לקרות להן אם ייפלו בשבי. היא הצטרפה לשורות הלוחמים בגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח והייתה ללוחמת אמיצה ומצטיינת. "למשפחתי לא יכולתי לעזור, למולדתי אני מוכרחה לעזור" אמרה אז. 

המבצע הראשון בו השתתפה היה כיבוש הקסטל. חוה היתה בין הפורצים בקרב הקשה במנזר סן-סימון בקטמון בקרב על הר "המסרק" והכפר בית-מחסיר. כאשר טיפסו הלוחמים חסרי נשימה במעלה ההר, זירזה את המפגרים מאחור, עודדה את הכושלים ופרצה בין הראשונים.

חבר מפלוגתה אמר: "ידעתי אז שעם חוה אנחנו תמיד חזקים יותר". בנוסף השתתפה בפריצת שער ציון וההתחברות למגיני הרובע העתיק בירושלים. בכל הפעולות, גילתה עוז רוח והצטיינה במסירות רבה לחבריה הלוחמים, כך סופר עליה.

אחרי ההפוגה הראשונה, יצאה הוראה מהרבנות הראשית שבנות לא נלחמות יותר בקו הראשון. כאשר חוה שמעה זאת היא לא השלימה עם ההוראה, ונאבקה להמשיך ולצאת לקרב, בניגוד לפקודה. למפקד מחלקתה אמרה: "דבר אחד תדע לך, אם אתה לא ממשיך להוציא אותי, אני מתאבדת, ממש מתאבדת". בהצעת מפקד המחלקה עברה קורס חובשות והייתה גם למפעילת מכונת הירייה "בזה". 

בימים האחרונים של דצמבר 1948 ירד הגדוד לנגב, התקדם וכבש את הביצורים סביב רפיח עד שהגיע בסמוך לשדה התעופה. בצהרי 7 בינואר 1949, המצרים הסכימו לשביתת נשק. לפתע, בשעה 14:00 החלו המצרים לירות לעברם פגזים ופגעו בכמה חיילים. חוה רצה תחת האש הכבדה אל אחד מהם שנפצע, למרות אזהרות חבריה. בעודה מתכופפת לטפל בפצוע, פגז נוסף נפל ישר באותה הנקודה, פגע בשניים, הרג אותם במקום, התחפר בחול ולא התפוצץ. בת 24 בנופלה. הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות בגלעד.

טוראי חיים-ליב דבורצקי: מהפרטיזנים ביערות לקרבות הגליל

חיים, בנם של אסתר-רחל ושמואל, נולד בעיר איבייה בפולין, ב-1927. בעיר חיו אז כ-3,000 יהודים. למד בבית הספר העברי "תרבות" בעירו. היה פעיל גם ב"אגודת דוברי עברית" שעל יד בית הספר, ועד מהרה הייתה העברית שגורה בפיו. כחניך בתנועת הציונים הסוציאליסטים "דרור" ספג ערכים לאומיים של תרבות ישראל, וכמיהה להגשמה אישית חלוצית.

הגרמנים כבשו את האזור ב-1941. אלפים מיהודי העיר נרצחו במאי 1942, מקצתם נקברו חיים. הנותרים נשלחו למחנה העבודה בוריסוב ונרצחו שם. בקיץ 1941 נרצח אביו של חיים על ידי הנאצים. זמן לא רב אחר כך, בראשית שנת 1942, נחטפו אמו ואחיו היחיד לנגד עיניו, ונטבחו.

חיים היה מהמעטים שהצליחו להימלט ליערות ולהצטרף לפרטיזנים, איתם לחם במשך חודשים. חבר מאותם ימים סיפר: "מה מאושר היה אחרי כל פעולה קרבית. פניו היו קורנות מדי ספרו בהתלהבות על מספר הגרמנים שנהרגו"

מיד עם ההכרזה על סיום המלחמה, ב-8 במאי 1945, יצא את פולין והחל בצעידה לכיוון איטליה במטרה להגיע לארץ ישראל. ליד רומא הצטרף לקבוצת מעפילים של תנועת "השומר הצעיר". במאי 1946 עלה על הספינה "דב הוז". במהלך הדרך המעפילים ופעילי ציבור פתחו בשביתה נרחבת נגד כוונת הבריטים לא לאפשר להם להגיע לארץ. המחאה צלחה והאונייה הגיעה לנמל חיפה בחודש מאי.

חיים השתכן בקריית חיים, עבד בבנייה ולמד בטכניון. מיד עם בואו לארץ הצטרף לארגון ה"הגנה". לפי חבריו ניכר שהרגיש שאווירת הארץ עשויה להחזיר לו קצת מהאושר שאיבד בחיים.

בסוף דצמבר 1947 היה חיים בין הראשונים שהתגייסו. הוא הוצב בגדוד 21 של חטיבת "כרמלי" - חטיבה מספר 2 ב"הגנה" - ושירת כרגם, תפקיד בו התמחה במלחמת העולם. השתתף בפעולות רבות של הגדוד, ביניהן ליווי שיירות ופעולות נוספות בעמק זבולון והגליל המערבי.

ב-27 במרץ 1948, יצא כחלק משיירה גדולה מנהריה לקיבוץ יחיעם, בלב אזור ערבי עוין, במטרה להביא אספקה לקיבוץ הנצור. סמוך לצומת כברי נתקלה השיירה במארב מתוכנן שהציבו הערבים - אנשי כנופיות וכפריים חמושים. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ורק בחסות החשכה הצליחו חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם - 47 לוחמי "כרמלי" - נפלו בקרב. חיים היה בין ההרוגים. בן 21 בנפלו. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בנהריה.

חברו מילדות ספד לו: "מאושר וגאה היית שזכית לתפקיד גדול זה, להיות לוחם בעד הקמת מדינתנו. במסירות נלחמת. ולא זכית ליום הגדול של הכרזת המדינה. לא זכית לשחרור הנגב, הגליל כולו. לא זכית לראות את יחיעם המשוחררת אשר למענה נלחמת ונפלת. נחמתנו: לא מות הוריך ואחיך היה מותך. אתה נפלת כגיבור במערכה, במולדתך".

טוראי משה וילינגר: "הפחד היה רחוק ממנו"

משה, בן ברוך, נולד ב-1928 בצ'כוסלובקיה. במרץ 1939 פלש הצבא הנאצי לצ'כיה. מאז הכיבוש השתנה גורל היהודים בכל אחד מחלקיה הקודמים של צ'כוסלובקיה. גל מאסרים, הסתות ורדיפות יהודים החל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, הוחמר מצבם, חופש התנועה שלהם הוגבל, הם פוטרו ממשרותיהם ומנות המזון קוצצו. מנובמבר 1941 ועד מרץ 1945 הובלו כ-73 אלף יהודים למחנות ההשמדה. מעטים בלבד שרדו.

משה איבד את כל משפחתו בשואה. הוא עצמו נשלח לבוכנוואלד, שם זכה לראות את יום השחרור. ביום 15 ביולי 1945 הגיע ארצה במסגרת "עליית הנוער". הוא התחנך במוסד "מקור חיים" בירושלים, ועבד בחשמלאות. 

אחד מחבריו סיפר אז: "זכורני את הרושם הראשון: בחור גבוה, צנום, שערות מסולסלות בלונדיות. רושם חיצוני רגיל בהחלט כבחור אחר. אך היה בו משהו מושך, מרתק. חיוך נחמד שלא ירד אף פעם מפניו. כעבור שניות מספר כבר ידעתי מי ומה הוא, ואנו כבר ידידים. בחור שקט היה, אך תמיד מעורה בחיי החברה. תמיד חייך בטוב לב והבדיחה לא סרה מפיו אף פעם. את סבלו הרב - סבל של כל בחור צעיר גלמוד וחסר משפחה - שמעתי מפיו לא אחת. אך משה לא התאונן על כך. הוא סיפר לי זאת רק דרך אגב כבדיחה, כדבר שחלף ועבר".

משה חלם על חיים שקטים בארץ, ולאט לאט מצא את דרכו. באחד הימים, כאשר העירו לו על שאינו חוסך כסף כדי לגבש את עתידו, ענה: "למה לי לדאוג לעתיד ואני לא יודע מה יהיה מחר, לכן אני חי כעת בשלווה ונותן לאחרים לחיות כך". ואז פרצה המלחמה. 

חברו של משה המשיך וסיפר על אותם ימים: "ריח המוות נדף מכל רחבי ירושלים, קורבנות נפלו מפגזי האויב הרבים ואין משיב. אלה היו הימים הנוראים והאיומים הידועים יפה לכל בן ירושלים. עם בוא הערב, בא הפחד... אך הפחד היה רחוק ממשה". 

בבוא הפקודה מראשי היישוב, בסוף חודש אפריל 1948, התגייס משה ל"הגנה" באותה נימת ביטחון: "הוא חשב על החיים, על הניצחון, על מולדת ועל חיים שקטים", הסביר חברו. משה שירת בחטיבת "עציוני", ובהמשך צורף ליחידת פל"ם (פלוגת משמר) והועבר לגדוד 63. הוא שימש חשמלאי וטלפוניסט, אך הוכשר גם כמקלען של המחלקה.

מדרום ירושלים הועבר עם יחידתו לגזרה הצפונית של העיר, אזור בתי מנדלבאום, אשר שכנו בגבול שבין השכונות היהודיות בצפון העיר והשכונות הערביות, והיוו את אחד ממוקדי ההתלקחות המרכזיים והמסוכנים בירושלים במלחמה. האזור היווה גם את אחד מצירי הפלישה של צבא ירדן לירושלים.

כוחות ה"הגנה" הצליחו להחזיק במספר בתים סמוכים ולהפוך אותם לעמדות ישראליות, אך עם פרוץ קרבות "עשרת הימים", ביולי 1948, ניסה הלגיון להשתלט על הבתים, במטרה להשיג מאחז בצפון העיר ולאיים על השכונות היהודיות מאה שערים ובית ישראל. לאחר קרבות עזים, מהקשים שידעה ירושלים במלחמת העצמאות, נבלמו הירדנים ונסוגו לעמדותיהם הקודמות. באזור זה שירת משה. 

עם שחר ב-15 באוגוסט 1948, ניסו אנשי הלגיון הירדני שהוצבו בשייח ג'ראח לפרוץ לעיר. הם הפציצו את כל שטח החזית באלפי פגזים. אחד הפגזים פגע בטלפון המחבר את בית מנדלבאום עם המטה, ומשה התנדב מיד לצאת עם חבר נוסף לתקן את הקו. מספרים חבריו על רגעיו האחרונים: "הוא הלך זקוף, בלי שמץ של פחד, וחייך בביטחון". 

משה וחברו הצליחו לתקן את הקו הקרוע, והחלו לחזור דרך הכביש הראשי בשכונת נחלת יצחק, בו לא היה מחסה. חברו עבר ראשון בשלום ומשה זינק אחריו, אך באמצע הדרך השיגו כדור של צלף ערבי והוא נפגע בבטנו. הוא הובהל לבית החולים "זיו" במצב אנוש, אך שם נפטר מפצעיו. בן 20 בנפלו. משה נטמן ביום נפילתו בקבר ארעי בשייח ג'ראח. כעבור שנתיים, באוגוסט 1950 הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.

סיפורם של חוה, חיים, משה ומאות חללי "נצר אחרון" הוא תמציתו המזוקקת והכואבת של הגורל היהודי במאה ה-20. אלו היו צעירים שראו את עולמם נחרב באפר אירופה, אך בחרו להשקיע את שארית כוחותיהם בבנייתו של בית חדש בארץ ישראל. הם נפלו כשרק חלום המדינה בלבם, מבלי שהשאירו אחריהם הורה, אח או צאצא שיזכור אותם. היום, אנו זוכרים את גבורת כולם. המדינה שעל הקמתה מסרו את נפשם היא הנצר החי, העדות הניצחת והניצחון הסופי של אלו שנותרו אחרונים ממשפחתם - והבטיחו במותם שאנחנו לא נהיה האחרונים כאן לעולם.

העדויות באדיבות בית הפלמ"ח