לא יודעים את לוח הכפל: איך פגעו הקורונה והמלחמות בילדים שעולים לחטיבת הביניים | פרויקט מיוחד

בעוד כמה ימים הם יעלו לחטיבת הביניים. ב-i24NEWS ביקשנו מהם לענות על כמה שאלות בסיסיות מחומר שכבר היו אמורים להכיר. "כמה זה 25% מתוך 200?" נשאלו התלמידי. "אהה... הצילו. צריך לעשות תרגיל בשביל זה, לא?" עונה עמנואל, עולה לכיתה ז'. "כמה זה חצי מרבע?"

"כמה זה 7 כפול 8?" נשאל ארי-ציון. "40... רגע..." הוא מהסס. תלמידה אחרת מודה: "אני ספציפית לא יודעת את הכפולות של 7 ו-8." עמנואל מסכים: "הכפולה הזאת ספציפית קשה."

זו לא בדיקה מדעית ולא מדגם שמייצג את כלל תלמידי ישראל, אבל היא מעלה שאלה שמעסיקה היום הורים, מורים ואנשי חינוך בכל הארץ: מה קורה לדור שכמעט לא זכה ללמוד אפילו שנת לימודים אחת ברצף?

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

"זה קשה, כאילו כל שנייה מפסיקים וכל שנייה משהו אחר. גם חגים וחופשים," אומר עמנואל. ארי-ציון מוסיף: "גם אני נרשמתי למורה פרטי, אבל זה לא כל כך עוזר."

שש שנים שבהן השגרה הפכה לחריגה

כשמסתכלים אחורה, מבינים עד כמה המציאות של הילדים האלה הייתה חריגה. הם התחילו את בית הספר היסודי, ואז הגיעה הקורונה. יגאל סלוביק דיווח אז: "יש לנו כ-250 אלף תלמידים שלא יגיעו היום לבתי הספר, בין אם יידרשו ללמידה מקוונת, בין אם הם בבידוד או מאומתים בביתם."

בתי הספר נסגרו, הלימודים עברו לזום, ואחר כך הגיעו סגרים ובידודים נוספים. כשנדמה היה שהמערכת חוזרת לעצמה, פרצו מבצעים צבאיים ומלחמת חרבות ברזל.

"אנחנו במלחמה. לא במבצע, לא בסבבים, במלחמה", הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-7 באוקטובר 2023. פינוי יישובים, אזעקות ולמידה מרחוק פעם נוספת. וגם השנה, בעקבות העימות עם איראן, שוב הופסקו הלימודים בחלקים גדולים מהארץ. שש שנים שבהן השגרה הפכה לחריג.

"זה לא מפתיע אותי"

לתלמידים הועבר מבדק בסיסי, כולל קטע קריאה. רעות וייס, מחנכת ומורה לשפה שבחנה את המבדקים, לא הופתעה מהתוצאות: "כאן, למשל, יש 'הכינוי שניתן לישראלים הוא צברים'. לא ענו על 'הסבירו את משמעותו', שענו ש'הילדים היו מחוספסים מבחוץ ומתוקים מבפנים'. זו לא תשובה מלאה, היא ענתה 'אני לא יודעת מה הכינוי'. בדיוק, אין כאן את הכינוי, יש כאן רק את המשמעות."

וייס מציינת גם את כתב היד: "יש כאן ילדים עם כתב יד מאוד ברור ומוקפד, וכאלה פחות. אחרי השנים האלה, זה לא מפתיע אותי. היה מפתיע אותי אם היית מביאה לי מבדק ואומרת 'תראי כמה מושלם עשו את זה ילדים בכיתה ו׳'. זה ברור שמה שחווינו משפיע." לשאלה כמה שנה הפער עומד, היא משיבה: "לפחות. לפחות."

על מגמת הירידה הכללית היא לא מהססת: "ברמה האישית, ראיתי את הרמה הכללית של הכיתה יורדת — אי אפשר להגיד את זה בצורה עדינה. לילדים קשה יותר לשבת הרבה שעות, הכתיבה עצמה יותר קשה להם, הקריאה יותר קשה להם. כמות גדולה יותר של ילדים בכיתה מתקשה בשנים האחרונות לעומת מה שהיה לפני מלחמות וקורונה."

מורה מחליפה שאין

מירי גירוטו, אשת חינוך ומייסדת "הצלחתי - למידה אחרת", מצביעה על בעיה מבנית: "חלק מהפערים הם גם מצב שאני בכיתה ומביאים לי עוד כיתה כי אין מורה. זה בסדר שגם מורה תהיה חולה ולא תגיע לבית הספר אבל אין מורה מחליפה." בהמשך היא מוסיפה: "יש אזורים שאני נכנסת אליהם בתור מדריכה ואני רואה פערים משמעותיים. אני רואה ילדים בכיתה ו' שלא יודעים לקרוא עדיין. זה פער משמעותי מאוד."

תוצאות המיצ"ב שנגנזו

גם הנתונים הרשמיים מצביעים על תמונה מדאיגה: בשנים האחרונות נרשמה ירידה בהישגי תלמידי ישראל במבחנים בין-לאומיים, והפערים בין תלמידים מרקע חברתי שונה המשיכו להתרחב. בשנה שעברה ניסה משרד החינוך שלא לפרסם באופן מלא את תוצאות מבחני המיצ"ב.

כפי שפרסם אבישי גרינצייג מ-i24NEWS בזמנו: "תוצאות המבחנים הכי חשובים בתחום המדעים נגנזו בשל ההישגים המבישים. שר החינוך יואב קיש הורה לראמ"ה, הרשות הארצית להערכה ומדידה בחינוך, שלא לפרסם יותר שום תוצאות של מבחני תלמידי ישראל." ההחלטה עוררה ביקורת בקרב אנשי חינוך והורים, שביקשו לדעת דווקא בשנה הזו מה מצב המערכת.

איילת קציר, מפקחת בדימוס ומנהלת תנועת "מובילי חינוך", מרחיבה את התמונה: "גם הילדים שלנו וגם המורים שלהם הגיעו בנקודת פתיחה מאוד מאוד חלשה לתוך הסיטואציה של קורונה, ומיד אחריה למלחמה ממושכת. מדינת ישראל הייתה צריכה להיערך לזה — וכשאני אומרת מדינת ישראל, זה משרדי הממשלה כולם. ב-17 השנים האחרונות בעצם לא כוננה תוכנית לאומית לחירום."

"אני לא כל כך שולטת בחומר החדש"

אנשי החינוך מדגישים שהבעיה מגיעה גם ממצבם הרגשי של התלמידים, שרבים מהם בילו שנים ראשונות בבית ועברו תקופה של מגפה ומלחמות שפגעו בחוסן המנטלי, בכישורים החברתיים וגרמו לירידה בהתמדה - כשהמערכת נאלצת להתחיל כל פעם מאפס.

"בחומר החדש שלמדנו בזומים, אני לא כל כך שולטת בו," מודה עמנואל. תלמידה אחרת מסבירה למה הזום לא עבד: "זה הרבה יותר קל שהמורה יכול לתת לך יחס אישי ולבוא ולהסביר. כשאתה שם, זה הרבה יותר נכנס למוח מאשר בזומים." עמנואל מוסיפה: "בזום את בכל זאת בבית, ואת מרגישה כאילו זה לא באמת כיתה ואת לא באמת חייבת להיות שם. את פשוט יכולה ללכת מתי שאת רוצה, ואת לא באמת מקשיבה."

ארי-ציון חושש מהמעבר לחטיבה: "אני לא כזה מוכן לחטיבה, כי המקום גדול וקשה. זה כאילו חזרתי לכיתה א', רק בחטיבה." על החסר בחומר הלימוד הוא אומר: "הרבה יותר חסר לי. אם לא היו המלחמות והקורונה, הייתי לומד יותר ומשקיע יותר בחומר."

וייס מבינה את הקושי משני הצדדים: "אי אפשר לצפות מאף אחד שעבר עכשיו את כל מה שהוא עבר, לחזור כאילו כלום למצב של למידה. יש גם הסתגלות. זה מאוד קשה לשני הצדדים."

"פגיעה בביטחון הלאומי"

במערכת החינוך לומדים היום הילדים שינהלו את המשק, את מערכת הבריאות, את הצבא ואת המדינה בעוד 20 שנה. השאלה היא לא רק מה הם שכחו בדרך, אלא האם המדינה מוכנה להשקיע עכשיו כדי שהפערים האלה לא יילוו אותם גם בבגרותם ואם קיימת תוכנית מגירה לפעם הבאה שאולי עוד צפויה לבוא.

איילת קציר מסכמת בחריפות: "פגיעה במערכת החינוך היא פגיעה בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. בשנת 2060 אנחנו צפויים להיות פה עם 50% מהילדים בתוך מערכת חינוך של עולם שלישי. כל בן אדם בר דעת מבין שלא נוכל להתקיים כאן. מדינת ישראל צריכה מערכת חינוך של עולם ראשון על מנת להתקיים בשכונה הכי קשוחה במזרח התיכון."

עמנואל, שבעוד ימים ספורים תעלה לכיתה ז', מסכמת בפשטות את מה שמרגישים כל הארבעה: "ממש חשוב. לי לפחות ממש חשוב," היא אומרת על הרצון להשלים את מה שפספסה. "אני רוצה לבוא לבית ספר חדש שיש סיכוי שהם לא יתחשבו במה שעברנו. אז יכול להיות שהם לא יתחשבו בזה, ואז נלמד אותו דבר כמו כל שכבה רגילה, ובעצם נהיה מאחורה. זה גם חטיבה — זה יותר קשה."