"היית אמור ללוות אותי לחופה": הלוחמים שנפלו בלבנון מובאים למנוחות

סרן נועם מדמוני ז"ל, סמ"ר בן כהן וסמ"ר מקסים אנטיס ז"ל, שנפלו בתקרית קשה בדרום לבנון, הובאו היום (שלישי) למנוחות עולמים.

בשדרות, אביו של נועם ספד בכאב: "איך הפסדת בקרב הזה? אני לא יודע, לא מבין". אמו זעקה: "הותר לפרסום לא ייכנס אלי הביתה". אחת מאחיותיו חשפה שהיה אמור ללוות אותה לחופה בעוד כשבועיים.

מדמוני, בן 22 בנופלו, גדל בשדרות ולמד בישיבה התיכונית בכפר מימון. הוא הותיר אחריו הורים, בועז ושרונה, אח ושתי אחיות. דמותו, כפי שעלתה מההספדים, הייתה שילוב נדיר של מצוינות חסרת פשרות וענווה עמוקה. הוא הספיק להגיע לסיירת נח"ל רק ימים ספורים לפני שנפל בקרב. רבים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.

אביו סיפר עוד: "היינו הולכים יחד, נועם וצניעותו. חיוך יפה ותמים. אני גאה והוא צנוע, ענו. נועם הבן המיוחד שלי, נועם הליכות ונועם מידות. הוא תמיד דחף קדימה, בלי הקלות. הוא לא הפסיד בשום דבר - אפילו לא בקטאן במשחק. איך הפסדת בקרב הזה? אני לא יודע ולא מבין".

האב הוסיף על הקשר המיוחד והכבוד שרחש להוריו: "בכיבוד הורים לא הייתה לו פשרה. כמה נחת הביא לנו. כל כולו דרכי נועם. הוא מצטרף עכשיו לנבחרת הקדושים. אני לא מאמין, מחכה שכל רגע תבוא ותגיד 'אבא עזוב שטויות'. נוח על משכבך נועם בננו האהוב, אוהב אותך, אבא".

אחת מאחיותיו אמרה: "בעוד שבועיים היית אמור להיות מלווה בחופה שלי", סיפרה בדמעות. "היית החבר הכי טוב שלי שאפשר להתייעץ איתו. חברים יתחתנו, יקימו בתים, ואתה תישאר בן 22. אני אוהבת אותך אהבת נפש, אחי לנצח. ניפגש בסוף, אתה יודע".

אחות נוספת סיפרה על רגעים של צחוק בתוך המלחמה: "בשבועיים שהיית בין תפקידים, בחרת אותנו להיות החיילות שלך. עשית לנו מסדרים שנקום בבוקר וצחקת שאנחנו לא מצליחות להשתפר. תמיד הכנסת אווירה טובה ושמחה לבית. תודה שהיית שם להקשיב ולתמוך. שמור עלינו מלמעלה".

אימו שרונה: "אני ידעתי שהבן שלי יהיה ראשון בכל מקום. אני אמרתי חלום, שני הבנים שלי בלבנון. אני לא יכולה יותר. זה לא יגיע אליי הבייתה, הותר לפרסום לא יגיע אליי הביתה. עשינו את כל ההכנות למעבר בית, מתי עוברים לבית החדש, הוא שאל אותי, חזרתי מהבית החדש, ומישהו מצלצל לי ב-12:00 בלילה בבית. הבת שלי אומרת מי זה בשער, אני אומרת לה חכי, אני רואה מישהו. אני אומרת לו תסתלק, הוא שואל אותי זה משפחת מדמוני, אני אומרת לא, זה לא פה, אתה לא נכנס לבית שלי. לא נפרדים מבן זה לא תקין".

מפקדו לשעבר, שנמצא בלחימה בלבנון, ספד לו דרך הטלפון האדום המבצעי: "אחי היקר לנשק, לפני חודש ביקשת ממני שאעזור לך להגיע לסיירת הנחל. ראיתי אותך בנוהל הקרב, ראיתי את תחושת האחריות. כהרגלך היית לפנים. הקב"ה לא משתף אותנו בבחירות שלו, אבל אתה הפרי הכי טוב שלו. למדתי ממך על אהבה וחברות".

נציג צה"ל ספד לו: "אהבת את חיילך ודרשת מהם המון, כפי שדרשת מעצמך. נפלת כשהוובלת את חבריך. הגעת לסיירת רק לפני ימים ספורים, והמשפחה סיפרה על הבית החדש שהייתם אמורים לעבור אליו. נפלת בהגנה על העם והארץ מול אויב רצחני. אני מצדיע לך כמפקד גיבור ואמיץ".

בלהבים, בת הזוג של בן ז"ל, רומי סיפרה: "בן שלי, לפני חודש כתבתי לך ברכת יום הולדת. אני לא מאמינה שעכשיו אני נפרדת ממך לתמיד. אתה המשענת שלי. אתה הכל בשבילי. אתה הלוחם הכי אמיץ וחכם. אני לא נפרדת ממך כי אתה איתי לתמיד, בכל צעד ובכל נשימה. בחיים לא חשבתי שאכתוב לך הספד. התחננתי שתהיה רס"פ. אני מבטיחה שאהיה חזקה בשבילך. אתה האהבה הראשונה והנצחית שלי. אני אוהבת אותך בחלקים הכי עמוקים בלב שלי. עד שניפגש שוב...".

אחותו שי אמרה: "אח שלי, אני יודעת שיצאת לקרב ולמשימה בלב שלם". שרית אמו אמרה: "הלב צועק וכואב. מגיל 5 היית עם אבא במגרשים. אהבה של ילד לכדורגל. תמיד מצאת דרך להגיע למשחק. לפני שנכנסת בפעם הראשונה לעזה, אמרת אם קורה לך משהו שכולם יבואו באדום. הרבצתי לך. אבל ידעת. הלכת הכי קרבי שיש. לא חששת. האמנת בטוב. לא נשברת ולא ויתרת. גם כשכאב שתקת והמשכת. לא רצית לעזוב את הצוות. לפני שבוע נכנסת ללבנון. ודאגת ליום הולדת של רומי בלונים ופרחים. כתבת לה: אני אוהב אותך מכל מקום. גם מלבנון. סליחה שלא הצלחתי לשמור עליך".

אביו צביקה: "בהתחלה לא רציתי לדבר. אבל אני רואה את הכבוד שהילד שלי מקבל, ילד שחיפש תמיד לעזור לחלש. גם אם הייתי שם אותו עשר פעמים באותה סיטואציה היה עושה אותו דבר. הוא האמין בכל הלב שהוא הולך ומגן וגורם לכולם לחיות פה בביטחון. אני לא יודע ולא מכיר תחושות כמו שחוויתי מאתמול בלילה. אבל משהו אחד אני יודע, שכל מה שחשבתי על הילד שלי אני רואה פי עשר. אנחנו בסוף אנשים. לא חיילים ולא מפקדים. אנשים שחיים זה עם זה. רק ככה ננצח".

אביו של סמ"ר מקסים אנטיס אמר: "יש לי בן גיבור אבל אני לא רוצה בן גיבור, אני רוצה בן בבית. כל מה שאני רוצה זה שאתה תהיה חי. יום לפני הכניסה ללבנון שאלתי אותך אם אתה פוחד. ענית, 'לא', אל תדאג, אני רוצה לחיות, שיהיו לי ילדים ולך נכדים', שנחכה לך בבית, שתחזור. וחזרת - אבל בארון'".