הבקעה מתמרדת: החמולות השיעיות מתחילות לאתגר את חיזבאללה | פרשנות
במשך שנים רבות היה חיזבאללה לא רק הכוח המרכזי של השיעים בלבנון, אלא גם חלק ממארג הכוח המקומי בבקעת הלבנון • עכשיו, לראשונה, חמולות שיעיות מתחילות לנסות להתארגן נגדו ומציבות שאלה שעלולה להיות משמעותית
במשך עשרות שנים הצליח חיזבאללה לבסס את עצמו לא רק כארגון צבאי, אלא גם ככוח החברתי והפוליטי המרכזי בקרב השיעים בלבנון. בבעלבכ-הרמל ובבקעה הצפונית הוא נשען על רשת ענפה של משפחות וחמולות, שהפכו לחלק ממערכת הכוח שלו.
אלא שבימים האחרונים מופיע סימן לכך שהמונופול הזה מתחיל להיסדק.
לפי דיווח עדכני של "אל־חדת'", חמולות ומשפחות גדולות בבעלבכ-הרמל החלו לקיים מגעים ביניהן במטרה להקים "גרעין" של מסגרת משותפת - "איגוד החמולות והמשפחות" - שיגבש עמדה אחידה נגד מדיניות חיזבאללה.
על פי המקורות שצוטטו בדיווח, המגעים אינם מוגבלים לבעלבכ-הרמל והתרחבו גם לחמולות בבקאע המערבי ובצפון לבנון. אבל המסר החשוב אינו רק ההתנגדות לחיזבאללה, אלא האופן שבו היא מנוסחת.
אותם גורמים מדברים על ריכוז הנשק בידי הצבא הלבנוני, על ריבונות המדינה ועל הצורך להוציא את העדה השיעית מ"מעגל העוינות" מול יתר מרכיבי החברה הלבנונית ומול מדינות ערב. זהו שינוי משמעותי.
החמולות השיעיות אינן תופעה חדשה. הן היו קיימות לפני חיזבאללה והמשיכו לשמור לאורך השנים על זהות, אינטרסים ונאמנויות מקומיות. חיזבאללה אמנם חדר בהדרגה למבנה המשפחתי־שבטי של השיעים בבקעה וביסס בתוכו את כוחו הפוליטי והצבאי, אך הוא מעולם לא מחק לחלוטין את מוקדי הכוח המקומיים.
דווקא משום כך ההתפתחות הנוכחית חשובה כל כך.
הטענה שמגיעה מן השטח היא שחלק מהחמולות מרגישות שחיזבאללה כבר אינו מספק להן את אותה הגנה או את אותם יתרונות שהעניק בעבר. במקביל, מדיניותו של הארגון נתפסת בעיני חלק מהשיעים כמי שהכניסה את העדה לעימותים עמוקים עם שאר החברה הלבנונית ועם מדינות ערב.
והפעם נוסף למשוואה גורם חדש: סוריה. הגבול המזרחי של לבנון איננו עוד גבול מול משטר אסד שהיה בעל ברית מרכזי של חיזבאללה. סוריה החדשה מביטה על הארגון באופן שונה, ובחודשים האחרונים הפך הגבול הסורי-לבנוני בבקעה למוקד של מתיחות, הברחות וחששות הדדיים.
דיווחים מלבנון אף הצביעו על חרדה בתוך חלקים מהסביבה השיעית בבקעה מפני האפשרות של התערבות סורית, ועל תחושה שהמטרייה הביטחונית של חיזבאללה אינה עוד חסינה כפי שהייתה בעבר. כאן עשוי להיווצר אינטרס חדש: שיעי, מקומי ולבנוני - שאיננו בהכרח פרו-חיזבאללה, אך גם אינו בהכרח אנטי־סורי.
החמולות זקוקות ליחסים טובים עם המדינה הלבנונית, אך גם ליחסי שכנות עם האוכלוסייה שמעבר לגבול. עבורן, יציבות הגבול, מסחר, פרנסה וביטחון מקומי עשויים להיות חשובים יותר מהמשך העימות האזורי בין איראן וחיזבאללה מצד אחד לבין אויביהם מצד שני.
גם "א-נהאר" הדגיש לאחרונה כי החמולות השיעיות באזור הגבול המזרחי - ובהן משפחות זעיתר, ג'עפר, שמס, דנדש, עלו וחאג' חסן - הן כוח חברתי משמעותי ביותר, וכי מערכת היחסים שלהן עם חיזבאללה מורכבת יותר מהתיאור הפשוט של "חמולות הכפופות למפלגה".
בהיעדר מדינה חזקה, הן נאלצו במשך השנים להתמודד עם כוחות המציאות, ובהם חיזבאללה, אך במקביל שמרו על זיקה למדינה ולצבא הלבנוני.ולכן, אם התהליך הנוכחי יימשך, המשמעות עשויה להיות רחבה בהרבה מעוד מחלוקת בין חמולות לבין חיזבאללה.
זה עשוי להיות מאבק על השאלה מי מייצג את השיעים בבקעה. אם במשך עשרות שנים הצליח חיזבאללה לומר: "אני מגן על השיעים", הרי שכעת עלולה לצמוח מתוך העדה עצמה תשובה אחרת: אנחנו רוצים ביטחון, מדינה, יחסים טובים עם שכנינו הערבים - ולא רוצים לשלם את מחיר המלחמות של חיזבאללה.
וזה כבר איום מסוג אחר על הארגון. לא איום צבאי על מוצב או על מחסן נשק, אלא איום על החוזה החברתי שבאמצעותו הצליח חיזבאללה לבסס את שליטתו בחלקים גדולים מהחברה השיעית.
עדיין מוקדם לקבוע שהחמולות בבקעה עומדות לפרק את ההגמוניה של חיזבאללה. מדובר בשלב ראשוני, והדיווחים עצמם מבוססים בחלקם על גורמים מקומיים אנונימיים. אבל עצם העובדה שהשיח עבר מהתמרמרות פרטית לניסיון להקים מסגרת משותפת ולנסח עמדה ציבורית נגד מדיניות חיזבאללה - היא התפתחות שראויה למעקב הדוק.
כי אם החמולות יצליחו להתאחד, ואם המדינה הלבנונית, סוריה ומדינות ערב יידעו להציע להן חלופה של ביטחון, מסחר ושיקום - ייתכן שהבקעה תהפוך לזירה שבה מתחיל תהליך עמוק הרבה יותר: לא פירוק חיזבאללה מבחוץ, אלא כרסום בכוחו מבפנים.