לא מסתכלים בעיניים: ההנהגה מהססת להגיע לצפון - האויב כבר לא חושש | אוריה קשת

יש רגעים שבהם מבינים שהסיפור כבר לא מתחיל באויב. האויב שם, ברור ומוכר. השאלה האמיתית היא מי אמור להוביל - ופשוט לא נמצא.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

זה היה עוד יום קשה בצפון, לא עוד יום ולא עוד שגרה מתוחה, זה יום שנגמר עם הרוג. יום של מציאות בלתי אפשרית: אנשים שקמים בבוקר ולא יודעים איך ייגמר היום, בשקט מתוח או בעוד לילה של ריצות לממ"ד.

במקביל, בדרום חוזרת אותה תמונה מוכרת. שרים, חברי כנסת ומצלמות. כולם מגיעים, מדברים, מבטיחים. עומדים מול הריסות בערד ובדימונה, מצביעים על קירות שבורים, מדברים על תגובה, על הרתעה, על כך ש"לא נעבור על זה בשקט".

אבל יש מקום אחד שאליו הם לא מגיעים - משגב עם. ולא, זה לא במקרה. בקיבוץ אין הריסות להצטלם עליהן. אין דרמה שמצטלמת טוב. יש שקט מתוח שלא נכנס לפריים. ויש שם אנשים. אנשים שלא מבקשים נאומים או הצהרות, אלא נוכחות. שמישהו יגיע, יעמוד מולם, יסתכל להם בעיניים ויגיד את האמת.

והאמת הזו לא נוחה: אין כאן שינוי מציאות, אין הסרת איום. יש גבול נפיץ, אויב שממתין להזדמנות, ואזרחים שחיים בין שגרה לפחד. במקום לומר זאת, הציבור מקבל עוד סבב של הצהרות, עוד איומים ועוד הבטחות, כאלה שנגמרות יחד עם המהדורה.

הסיבה פשוטה: להגיע למקום כמו משגב עם דורש יותר. שם אין קיר להישען עליו ואין תמונה שתיראה טוב. יש רק שאלות קשות - למה המצב לא משתנה, ומה באמת צפוי בהמשך. ושם כבר נדרשת מנהיגות. לא של מיקרופונים או ציוצים, אלא מנהיגות של נוכחות, להגיע, לעמוד, לא לברוח.

בפועל, התמונה הפוכה: הנהגה שמגיעה למקומות שקל לדבר בהם, ונמנעת מהמקומות שבהם צריך בעיקר להקשיב. מצטלמים מול הריסות, אך לא עומדים מול האנשים. זו לא חולשה. זו בחירה. בחירה להגיע למקומות הנוחים, לדבר לקהל התומכים, ולא לאזרחים שחיים בקו העימות. וכשזו הבחירה, אין פלא שהצפון מרגיש לבד. לא כי אין צבא או יכולת - אלא כי אין מי שמוכן לעמוד שם באמת.

הצפון לא צריך עוד מילים. הוא צריך מנהיגות שמגיעה, מסתכלת בעיניים, ואומרת אמת, גם כשהיא לא נוחה. והמסר שעולה מהשטח ברור: יש מי שיודעים להגיע להריסות. אבל עדיין לא יודעים להגיע לאנשים. ובמקום שבו מנהיגים מהססים להגיע - האויב כבר לא מהסס בכלל.