הנחישות הישראלית מנצחת את דוקטרינת הפשרות: לסיים את העבודה עכשיו | החזית הדרומית

כבר שנתיים וחצי שישראל נמצאת במלחמה שגובה מחירים כבדים: מאות נופלים בקרב, אלפי יתומים ואלמנות, אנשי מילואים הנעדרים מביתם ולוחמים פצועים בגוף ובנפש. למרות שהנטל כבד מנשוא, מרבית הישראלים – כולל אלו שהקריבו את היקר להם מכל – בוחרים לנשוך שפתיים מתוך הבנה כי ניצבת בפניהם מטרת-על. 

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

אבל ברקע יש קול טורדני. מיעוט שלא מתחבר למטרת העל ואפילו מנסה לחבל בה. הם נעדרים את הראייה למרחק, את החשיבות וההבנה ההיסטורית של מה שישראל עושה ומרוכזים בעיקר בעצמם ובקושי שלהם להתמודד עם האזעקות, הירידה למקלטים והזום של הילדים. 

ולא היינו מקדישים להם טור אילולא היה מדובר בהלך רוח שהשפיע על המדיניות הישראלית בעבר ועלול להשפיע גם היום. כי אותם אנשים קצרי רואי, שייכים לאסכולת הפתרונות נטולי המחשבה. הם תמכו בהתנתקות כי מה הבעיה לפנות אלפי תושבים ולוותר על שטח לארגון טרור. הם תמכו באוסלו כי אם נכיר בהם, הם יהיו כמונו.    

הם התנגדו לכיבוש עזה לפני שבעה באוקטובר כי המחירים היו כבדים מדי, אבל המחיר של לרדת למקלט גם קשה להם. הם רוצים את כל החטופים, עכשיו, כי מה שמעניין אותם זה רק הכאן ועכשיו. אבל באותה נשימה שואלים מה האסטרטגיה.

ואם לא היינו מקשיבים למיעוט הזה שניהל אותנו בעבר, לא היינו מגיעים למצב היום. אם היינו מסכימים לשלם את מחיר המלחמה הארוכה והקשה, לא היינו משלמים את מחיר השבעה באוקטובר הקשה והארוך עוד יותר. אם היינו מסכימים לשפר עמדות בלבנון ולא לברוח - כי זה מה שקל - היום היינו חוטפים פחות טילים ויושבים פחות במקלטים.

חוסר הרצון להתמודד עם אתגרי המאבק הלאומי שלנו בעבר - הם אלה שהובילו אותנו לאן שהגענו. אז עם כל הכבוד למיעוט הקולני שכפה עלינו את פשרות העבר, צודק נתניהו - השתנינו.  

אנחנו מוכנים לנשוך שפתיים, לרדת למקלטים ולסיים את העבודה. לא לישון טוב, זה מחיר ממש נמוך. תשלימו שעות שינה אחרי שיגיעו קודם הכניעה - ואז אולי השלום.