ההפסד הכפול של איראן וחיזבאללה - והקרב על רכס עלי טאהר שרק מתחיל | ברוך ידיד

מאז קריסת מזכר ההבנות, ספגו איראן וחיזבאללה מכה כפולה עם אובדנם של שני מוקדי כוח קריטיים: השליטה הבלעדית במצר הורמוז - קלף מיקוח מרכזי של טהרן מול ארה"ב והמערב לאורך המלחמה - ורכס עלי טאהר בדרום לבנון, ששימש שנים כנכס תצפיתי, הגנתי והתקפי מרכזי במערך של חיזבאללה.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

סביב רכס עלי טאהר מתפתח כעת ויכוח מעניין לא פחות מהאירוע הצבאי עצמו: מי באמת היה שם? מדוע חיזבאללה התעקש שלא למסור את הרכס לצבא לבנון? והאם הפינוי היה תוצאה של תבוסה, או מהלך מתואם שנועד לאפשר לאיראן ולחיזבאללה לשמור על נכסיהם?

לפי דיווחים בתקשורת הערבית והלבנונית, המיוחסים בחלקם למקורות איראניים, קצינים ויועצים איראנים שהו פיזית ברכס כחלק מהשליטה והתיאום הישיר עם המערך הצבאי של חיזבאללה. לפי טענות הנשמעות בתקשורת הערבית, חיזבאללה בחר לוותר על הרכס בעצמו במקום להעבירו לצבא לבנון, ובכך מנע הישג פוליטי מממשלת ביירות בתווך שבינה לבין ישראל - והצליח לשמור על מה שבאמת חשוב לו - הנשק, הלוחמים והיכולת להמשיך לפעול מצפון לרכס.

כלומר, מבחינת חיזבאללה, הרכס עצמו עשוי היה להפוך לנכס שאי אפשר להחזיק בו במחיר סביר, אבל זה לא בהכרח אומר שחיזבאללה מוכן לוותר על התשתית הצבאית שמאחוריו.

ואז מגיעה הגרסה האחרת: לצד הגרסה הזאת נשמעת טענה נוספת, לפיה, מאחורי הקלעים פעלו מתווכים כדי לאפשר את יציאתם של היועצים האיראנים, אם אכן היו כאלה באזור, ולהעניק לכל המהלך צביון של הסדר ולא של תבוסה. לפי התפיסה הזאת, הפינוי לא הוצג כנסיגה תחת אש, אלא כמהלך מוסדר, ויש מי שמרחיקים לכת עוד יותר וטוענים כי הפינוי נעשה בהיתר איראני.

אם זו אכן הייתה התמונה, הרי שהמשמעות שונה לחלוטין: לא מדובר בהכרח בחיזבאללה שנכנע בנקודה מסוימת, אלא באיראן שמחליטה שהגיע הזמן לפנות נכס שהפך ליקר מדי להגנה, וזה הבדל גדול.

ומדוע הנרטיב הזה חשוב לאיראן? משום שאיראן נמצאת כאן בדילמה. מצד אחד, היא איימה להגיב אם ישראל תפעל נגד רכס עלי טאהר, מצד שני, כאשר הרכס נפל, נשאלת השאלה, האם איראן באמת מתכוונת לצאת למערכה רחבה בגלל נכס שאבד לחיזבאללה? והנה הפרסומים על "הסדר", על "פינוי מתואם" או על "היתר איראני" מאפשרים לטהרן לצאת מהמלכודת הזאת.

איראן יכולה לומר: לא הייתה כאן תבוסה, לא הייתה כאן כניעה, חיזבאללה לא איבד את כוחו והנשק עדיין בידיו והלוחמים עדיין נמצאים מצפון לרכס, הם לא "ברחו", הם פונו במסגרת מהלך מוסכם. במילים אחרות: אפשר להפוך הפסד צבאי להסדר מדיני.

אבל לפי הגרסה הישראלית – המציאות פשוטה הרבה יותר והגרסה שמגיעה מגורם ישראלי בכיר מאוד שונה לחלוטין. לפי הגרסה הזאת, לא היו יועצים איראנים על ההר, חיזבאללה, כך נטען, התחנן במשך זמן רב לאיום האיראני, בניסיון לייצר הרתעה שתמנע מישראל לפעול, האיום האיראני הגיע, לפי הגרסה הישראלית, רק לאחר שהרכס כבר נפל.

וזה פרט דרמטי: משמעותו היא שאיראן לא נכנסה למשבר בגלל אובדן הרכס, היא רק הגיבה אליו, כלומר, רק לאחר שהבינה שהרכס כבר אבד, שהמערכה עליו הסתיימה ושאין עוד נכס שאפשר להגן עליו – השתנה גם החישוב האיראני.

לפי הגורם הישראלי הבכיר, רכס עלי טאהר אינו חלק מהסכם לבנון, והוא גם אינו חלק מההבנות בין איראן לארצות הברית. כלומר, אין כאן בהכרח "עסקה" שבה איראן קיבלה משהו בתמורה לויתור על הרכס, ולכן, אם אכן הרכס לא היה חלק מההבנות, קשה יותר לטעון שהפינוי שלו היה תוצאה של הסדר מדיני.

וזה מחזיר אותנו לתמונה הגדולה: מאז קריסת מזכר ההבנות, איראן נדרשת להתמודד עם אובדן של שני נכסים: בהורמוז, זו היכולת להחזיק את המרחב כקלף אסטרטגי מול העולם ובדרום לבנון, זו היכולת של חיזבאללה להחזיק ברכסים ובמרחבים אסטרטגיים ששימשו אותו במשך שנים כחלק מתפיסת ההגנה וההתקפה שלו.