שילוב של לחץ כלכלי וצבאי: האסטרטגיה להחלשת איראן | ד"ר איתן לסרי

המערכה האמריקנית נגד איראן נכנסה לשלב חדש ומחייב. וושינגטון אינה מסתפקת עוד בסנקציות ממוקדות נגד חברות, כלי שיט או גורמים בודדים, אלא מבקשת לנתק את טהרן באופן מוחלט ממקורות ההכנסה ומעורקי המימון המאפשרים לה להמשיך ולפתח את יכולותיה הצבאיות, הגרעיניות והאזוריות. הכרזת משרד האוצר האמריקני על Operation Economic Outcast, הכוללת הרחבה משמעותית של הסנקציות נגד עשרות ישויות, כלי שיט, נכסים דיגיטליים ותשתיות סחר הקשורות לאיראן, היא צעד הכרחי בדרך לחסימת עורקי המימון של תוכניות הטילים, הגרעין והסייבר של המשטר. אך כשלעצמו - צעד זה אינו מספיק.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

הכלכלה האיראנית נכנסת בסוף אוגוסט 2026 למכבש לחצים חסר תקדים, המעביר את ארה"ב מאסטרטגיית "מקסימום לחץ" ל"מקסימום בידוד". עם צניחה של כ-35% בסחר החוץ ואינפלציה שנסקה ל-66%, ארה"ב מסכלת את רשתות ה"צל" בדובאי ובהונג קונג. אך האם החנק הפיננסי יעבוד, או שסין והודו ימשיכו לספק חמצן למשטר בטהרן? הנחת העבודה האסטרטגית חייבת להכיר בכך שסנקציות כלכליות בלבד לא יביאו לקריסת המשטר האיראני בטווח הקצר.

משטרים דתיים-טוטליטריים מסוג זה מוכיחים עמידות מרשימה בפני מצוקה כלכלית מתמשכת. פיתוח מנגנוני הישרדות מורכבים מאפשר למשטר להעביר את המחיר הכואב אל האוכלוסייה, לצמצם את רמת החיים של האזרחים, ולהפנות את מרב המשאבים שנותרו בראש ובראשונה למנגנוני הביטחון, למשמרות המהפכה ולתשתיות האסטרטגיות. לפיכך, המטרה אינה רק להחליש את הכלכלה האיראנית, אלא למנוע מהמשטר להשתמש במשאבים שנותרו לו כדי לשקם את כוחו הצבאי ולשרוד פוליטית.

מכאן נובעת חיוניותה של אסטרטגיה דו־מסלולית: לחץ כלכלי מקסימלי לצד לחץ ביטחוני-צבאי אמין ומתמשך.

המסלול הראשון: סגירת נתיבי המילוט והידוק הסנקציות המשניות

המערכה הכלכלית חייבת להתמקד לא רק באיראן עצמה, אלא במערכת הבינלאומית המורכבת שמאפשרת לה לעקוף את הסנקציות. לאורך השנים בנתה איראן מערך עקיפה מסועף הכולל "צי צללים" ימי, חברות קש, חלפנים בלתי פורמליים, חשבונות במדינות שלישיות, עסקאות ברטר, מטבעות חלופיים ונכסים דיגיטליים. תשתיות אלו מאפשרות לטהרן להמשיך להפיק הכנסות גם בתנאי בידוד. לפיכך, סנקציה אפקטיבית חייבת להיות מלווה באכיפה נחושה. ארצות הברית נדרשת להפעיל סנקציות משניות חריפות נגד גורמים המאפשרים באופן שיטתי את עקיפת ההגבלות - בנקים, חברות ספנות, חברות ביטוח, מתווכים פיננסיים, בתי זיקוק וסוחרי נפט. העיקרון המנחה חייב להיות חד-משמעי: מי שבוחר לסייע למנגנון הכלכלי של המשטר האיראני ישלם מחיר ממשי בניתוק מוחלט מהמערכת הפיננסית האמריקנית ומהנגישות לדולר. במרכז שרשרת ההישרדות של המשטר עומדת סין, המשמשת כרוכשת העיקרית של הנפט האיראני באמצעות צי הצללים. וושינגטון נדרשת להציב אולטימטום מפורש לבנקים ולחברות האנרגיה הסיניות, בחירה בין המשך הסחר עם טהרן לבין ניתוק מוחלט מהשוק האמריקני.

במקביל, מדינות כמו טורקיה ואיחוד האמירויות משמשות כמרכזי תיווך פיננסי וחממה לחברות קש וחלפנות בלתי פורמלית, מה שמחייב את ארה"ב להדק את הפיקוח המשפטי ולהציב איום בסנקציות ממוקדות על מוסדותיהן הפיננסיים. רוסיה, מצידה, הפכה לשותפה אסטרטגית המבצעת עסקאות ברטר ומפעילה מערכות סחר עוקפות SWIFT, דבר המצריך הגברת לחץ מודיעיני וסיכול שרשראות האספקה הדו-צדדיות. לבסוף, גם מדינות כמו קטאר, עיראק ופקיסטן מהוות שטח אפור לסחר ולמעבר כספים; לפיכך יש להתנות כל סיוע או קשרים כלכליים עימן בעצירת הזליגה ובפיקוח הדוק על ערוצי ההעברות הפיננסיות. במקביל נדרש מאמץ מודיעיני מתמשך למיפוי נתיבי הכסף והסחר. אין די בהטלת סנקציות פסיבית; יש לזהות את החוליה הבאה ברשת מיד לאחר שהחוליה הקודמת נחשפת. עם זאת, על המדיניות לפעול באופן ממוקד: המטרה אינה ליצור עימות כלכלי כולל עם כל מדינה שמקיימת קשרים עם איראן, אלא לפגוע באופן מדויק בגורמים המאפשרים בפועל את מימון מנגנוני המשטר ותוכניותיו האסטרטגיות.

המסלול השני: הרתעה צבאית אקטיבית ושחיקת היכולות

לחץ כלכלי שוחק את המשאבים, אך אינו משמיד באופן ישיר את היכולת ההתקפית או את מנגנוני הדיכוי של המשטר. לכן, המסלול הכלכלי חייב לפעול במקביל ללחץ ביטחוני רציף. איראן צריכה לדעת כי בזמן שהכלכלה שלה נשחקת, היא אינה יכולה לבנות מחדש ללא הפרעה את יכולות הטילים, הכטב"מים, הגרעין, הסייבר והתשתיות הצבאיות שלה. הפעלת הכוח אינה חייבת להתבטא במלחמה כוללת ללא גבולות. מטרתה המרכזית היא הרתעה, מניעה ושחיקה של היכולות המאיימות, תוך שמירה על עליונות מודיעינית ויכולת תגובה מהירה. המסר לטהרן חייב להיות ברור: הכסף שהיא מצליחה להשיג באמצעות מכירת נפט ועקיפת סנקציות לא יוכל להפוך ללא הפרעה ליכולת צבאית חדשה. בתוך משוואה זו חייב להיכלל גם מערך ה"שלוחים" (הפרוקסי) האזורי של איראן. אם המשטר יכול להמשיך לממן ולחמש ארגונים הפועלים נגד ארצות הברית ובעלות בריתה, חלק משמעותי מהאפקטיביות של הסנקציות הולך לאיבוד. במקביל, על ארה"ב להבטיח את חופש השיט במצר הורמוז ולנטרל את אמצעי האיום הימיים של איראן, כדי להבהיר שהמשטר לא יוכל להחזיק את הכלכלה העולמית כבת ערובה. העיקרון המנחה הוא שכל דולר המוקצה למערכת הביטחון האיראנית נדרש לפגוש מענה סיכולי שימנע את הפיכתו לאיום מבצעי בשטח.

יצירת התנאים לשינוי אסטרטגי

השילוב בין חניקת מקורות ההכנסה, חסימת נתיבי העקיפה, אכיפת סנקציות משניות ללא פשרות והפעלת לחץ ביטחוני ומודיעיני אמין, יוצר אפקט מצטבר של שחיקה. אך כאן נדרש דיוק אסטרטגי מכריע: הפלת המשטר אינה תוצאה שניתן להבטיח באמצעות לחץ חיצוני בלבד.

תפקידה של וושינגטון הוא ליצור את התנאים האופטימליים שבהם המשטר יתקשה יותר ויותר לממן את מנגנוני הכוח שלו, לספק יציבות כלכלית ולשמר את הלגיטימציה הפנימית שלו. אם השחיקה הכלכלית תתחבר למחאה ציבורית נרחבת, למאבקי כוח בתוך האליטה, לפגיעה ביכולת התגמול של מנגנוני הביטחון ולתחושה שהמשטר אינו מסוגל עוד לספק עתיד לאזרחיו - עשויה להיווצר דינמיקה פנימית שתוביל לשינוי פוליטי עמוק. לפיכך, אין להסתפק ביעד המוגבל של "שינוי התנהגות". יש לבנות אסטרטגיה שמטרתה לשנות מן היסוד את המשוואה האסטרטגית סביב המשטר האיראני. לחץ עוצמתי – אך גם דלת יציאה. לצד הלחץ חייב להישאר ערוץ דיפלומטי מוגדר עם מסר שאינו משתמע לשתי פנים: אם טהרן תבחר לוותר על יכולתה להתקדם לעבר נשק גרעיני, לצמצם את התמיכה בטרור האזורי ולחדול מהאיום על חופש השיט והיציבות האזורית – היא תוכל להיכנס בעתיד, בתקווה לצד ממשל חדש ויציב, למסלול של חזרה הדרגתית לכלכלה הבינלאומית. כך הופך הלחץ לכלי אסטרטגי מתוכנן ולא למנגנון ענישה בלתי מוגבל.

השורה התחתונה, האסטרטגיה הדו־מסלולית אינה בחירה בין כלכלה לבין כוח צבאי. היא ההכרה בכך ששני הכלים הללו משלימים זה את זה באופן הכרחי:

• הזרוע הכלכלית שוללת מהמשטר את המשאבים הפיננסיים.

• הזרוע הביטחונית מונעת ממנו לשקם את כוחו הצבאי.

• הזרוע המודיעינית סוגרת את נתיבי העקיפה וההלבנה.

• והלחץ הפנימי באיראן הוא זה שצריך להיות הגורם המכריע שייקבע בסופו של דבר את עתיד המשטר.

ארצות הברית אינה יכולה להבטיח מראש את נפילת המשטר האיראני. אך היא יכולה להבטיח דבר אחד: שהמשטר לא יוכל להמשיך לפעול כאילו אין מחיר להתנהלותו. רק אסטרטגיה דו־מסלולית - לחץ כלכלי נחוש לצד הרתעה ביטחונית עוצמתית ומתמשכת - יכולה להפוך את המדיניות האמריקנית ממפגן ענישה סטאטי למהלך של הכרעה אסטרטגית. ובסופו של דבר, זו אינה רק שאלה של הישרדות המשטר האיראני; זוהי השאלה המרכזית של מי יקבע את כללי המשחק במזרח התיכון בעשורים הבאים.