מבטיחה הפתעות - אבל ייתכן שנגמרו לה הקלפים: שעת המבחן לאיומים של איראן מתקרבת | ברוך ידיד

איראן ממשיכה להבטיח "הפתעות". בכירים בטהרן מאיימים שהמערכה רחוקה מסיום, והקולות הקיצוניים במשטר כבר מדברים על הצורך להקדים ולתקוף לפני שהלחץ יהפוך לחניקה. אבל ייתכן, שמתחת לרטוריקה הלוחמנית הולכת ונחשפת בעיה הרבה יותר עמוקה. איראן עדיין יכולה להכאיב - אבל האם היא עדיין יכולה לנצח?

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

לטהרן יש טילים, יש כטב"מים, יש יכולות סייבר, יש שלוחים, יש יכולת לפגוע בבסיסים אמריקניים ובעיקר יש לה את הורמוז, אבל הורמוז, הקלף החזק ביותר שלה, מתחיל להפוך גם לבעיה הגדולה ביותר שלה - ולמלכודת. איראן זקוקה להורמוז סגור כדי להפעיל לחץ על העולם, אבל היא זקוקה להורמוז פתוח כדי לשרוד. נכון, ככל שהיא משבשת את התנועה במצר, היא פוגעת באספקת האנרגיה העולמית ומעלה את המחיר לאמריקנים ולמדינות המפרץ, אבל באותה מידה היא פוגעת ביכולת שלה עצמה לייצא נפט, להכניס מטבע זר ולממן את המערכה.

איראן יכולה להשתמש בהורמוז כנשק, אבל אינה יכולה להרשות לעצמה להשתמש בו כנשק ללא הגבלה, וזה בדיוק מה שהופך את ההתפתחויות האחרונות לחשובות כל כך. ארצות הברית מצליחה בהדרגה לשחוק את יכולתה של איראן למנוע תנועה במצר: נתיבי שיט נפתחים, מוקשים מסולקים, וחלק מהספנות חוזר. ואיראן? היא מאיימת, מזהירה, קובעת תנאים וגם מנהלת מגעים על פתיחת המצר, אבל היא כבר אינה השחקן היחיד שמחליט כיצד להשתמש בו.

ומה קורה לכלכלה האיראנית? כאן נמצאת אולי נקודת התורפה האמיתית של טהרן: מלחמה אפשר לנהל ימים ושבועות אבל כלכלה אי אפשר להחזיק לאורך זמן באמצעות סיסמאות. כי כאשר ייצוא הנפט נפגע, כאשר נתיבי הסחר משובשים, כאשר המטבע נמצא תחת לחץ וכאשר הגישה למערכת הפיננסית הבין לאומית מוגבלת, השאלה הופכת להיות לא כמה טילים יש לאיראן אלא כמה זמן היא יכולה להמשיך לירות אותם.

זהו משחק שבו הזמן אינו בהכרח פועל לטובתה של איראן, ולכן מגיעה "שעת המבחן", וכאן צריך להקשיב היטב לקולות הקיצוניים מתוך איראן. הקריאה למכת מנע אינה רק איום צבאי, היא משקפת פחד עמוק יותר, הפחד שהמתנה תהפוך את איראן לחלשה יותר.

אם טהרן מעריכה שהמצור יתהדק, שהכלכלה תמשיך להישחק ויכולותיה הצבאיות ימשיכו להיפגע, יכולה להיווצר בתוך המשטר מחשבה מסוכנת: "אם אנחנו חייבים להילחם אז עדיף עכשיו". זה ההיגיון שמאחורי מכת מנע.

איראן יכולה לנסות להציף את המערכה: טילים, כטב"מים, פגיעה בתשתיות אנרגיה, בסיסים אמריקניים, פעילות ימית, סייבר והפעלת זירות משנה, כלומר לא מתקפה אחת, אלא הרבה משברים בבת אחת, והמטרה תהיה לא בהכרח לנצח בקרב אחד, אלא לגרום לאמריקנים לשאול את עצמם אם המחיר של המשך המערכה גבוה מדי. אבל יש כאן בעיה - איראן כבר ניסתה חלק מהדברים האלה: טילים? כן, כטב"מים? כן, שלוחים? כן, לחץ על הורמוז? כן, פגיעה בבסיסים אמריקניים? כן - ועד עכשיו לא נוצר אותו מהלך שאפשר לכנות באמת "שובר שוויון".

איראן לא איבדה את היכולת לאיים על הורמוז, אבל היא מתחילה לאבד את היכולת לשלוט בו. במשך שנים היה המצר קלף אסטרטגי כמעט מוחלט בידי טהרן - איום בסגירתו היה מספיק כדי לטלטל את שוקי האנרגיה ולגרום למעצמות לחשב מחדש את צעדיהן. אלא שכעת התמונה משתנה - ארצות הברית מצליחה לפעול בתוך המצר, לנקות מוקשים מנתיבי השיט ולחדש בהדרגה את התנועה, בעוד איראן נאלצת לא רק לאיים אלא גם לנהל משא ומתן על התנאים שבהם הספנות תחזור.

במילים אחרות, טהרן עדיין מסוגלת להפוך את הורמוז למסוכן, אבל כבר מתקשה להפוך אותו לבלתי עביר, וזה הבדל אסטרטגי דרמטי כי מי שמסוגל לשבש תנועה מחזיק ביכולת צבאית; מי שמסוגל לקבוע מי עובר ומי לא - מחזיק בשליטה. איראן עדיין מחזיקה בראשון, אבל מאבדת בהדרגה את השני.

איראן עדיין מסוגלת להעלות את המחיר. היא עדיין יכולה לגרום לנזק, היא עדיין יכולה גם להפתיע, אבל היא טרם הוכיחה שיש בידה מהלך שמסוגל לגרום ליריב לשנות את מטרות המערכה.

אולי יש קלף שאנחנו עדיין לא רואים, אבל נראה שאיראן פשוט הולכת ומתקרבת למצב שבו כל אפשרות שנותרה לה יקרה יותר מהקודמת. המשך הסגירה של הורמוז פוגע גם בה, פתיחת הורמוז משחררת את הלחץ מהעולם, המשך של מלחמת ההתשה משחק לטובת הצד בעל המשאבים הגדולים יותר, ויציאה למכת מנע עלולה לספק ליריב את ההצדקה להרחיב את המערכה.

בקיצור, איראן מתקרבת לשעת המבחן. לא מפני שנגמר לה הכוח, אלא מפני שהולכות ואוזלות לה האפשרויות להפוך את הכוח שנותר לה להכרעה. שעת המבחן לאיומים מתקרבת.