המזרח התיכון מסתדר מחדש: איראן שרדה - והמדינות באזור מתכוננות ליום שאחרי | ברוך ידיד

המזרח התיכון מתחיל להסתדר מחדש, לא משום שהמלחמה הסתיימה או שהאיומים נעלמו, אלא דווקא משום שבירות האזור מפנימות שהמערכה באיראן לא הובילה בשלב הזה לקריסת המשטר בטהרן. איראן, למרות המכות שספגה, נותרה שחקן אזורי משמעותי - והמדינות שסביבה מתחילות להיערך למציאות שבה הכוח האמריקני לבדו לא בהכרח יספק להן את הביטחון שהן מבקשות.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

ההתפתחות הבולטת ביותר היא הסכם ההגנה שנחתם במכה בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן. לפי ההסכם, תוקפנות נגד אחת המדינות תיחשב תוקפנות נגד שלושתן. שר החוץ הטורקי האקן פידאן הבהיר כי ההסכם אינו מכוון נגד איראן או נגד מדינה מסוימת, ואף ציין כי מצרים עשויה להצטרף בעתיד.

אלא שההסכם המשולש הוא רק נדבך אחד בתהליך רחב יותר. הוא נשען בין היתר על הסכם ההגנה האסטרטגי בין סעודיה לפקיסטן שנחתם בספטמבר 2025. במקביל, כווית אשררה בסוף יולי הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם פקיסטן, העוסק בין היתר בהכשרה, מודיעין, לוגיסטיקה, טכנולוגיה ביטחונית וחילופי ידע.

סעודיה מקדמת במקביל קואליציה ימית רב-לאומית להגנה על חופש השיט ונתיבי הסחר בים האדום, במפרץ עדן ובאזור באב אל-מנדב. 14 מדינות כבר הביעו תמיכה במהלך, בעוד נציגים של 43 מדינות השתתפו במפגש שנערך בריאד.

התמונה שמצטיירת היא שסעודיה אינה מסתפקת בחיפוש אחר בעל ברית צבאי אחד. היא בונה שכבות ביטחון - יבשתיות, ימיות, אוויריות ומדיניות.

גם טורקיה פועלת במקביל במישור התשתיתי. אנקרה מקדמת את חידוש מסילת החיג'אז ההיסטורית, תחילה באמצעות חיבור טורקיה לסוריה ולירדן ובהמשך לסעודיה ולעומאן. שר התחבורה הטורקי הציג את הפרויקט גם כנתיב מסחר חלופי למצר הורמוז.

כך נבנות באזור חלופות - לאמריקנים, להורמוז ולנתיבי הסחר הקיימים, וגם למבנה הביטחוני ששלט במזרח התיכון במשך עשרות שנים.

וגם סוריה משתלבת בתמונה. הושלם הסכם בין דמשק למוסקבה בנוגע לעתיד הבסיסים הרוסיים בחמימים ובטרטוס. במקביל, טורקיה פועלת להרחבת השפעתה בסוריה ומנסה לתווך גם בסוגיות הקשורות ליחסים בין דמשק לחיזבאללה.

כל זה מתרחש כאשר איראן עדיין כאן. וזה אולי השינוי המרכזי: מדינות האזור אינן נערכות לעולם שבו איראן נעלמה, אלא לעולם שבו איראן נחלשה - אך שרדה.

המערכה הצבאית הוכיחה שניתן לפגוע קשות ביכולותיה, אך עדיין לא הוכיחה שניתן לעקור את המשטר האיראני, לפרק את מנגנוני הכוח שלו או להעלים את רשת השלוחים שלו. לכן, במקום להמתין לתוצאה הסופית של המלחמה, מדינות האזור כבר נערכות ליום שאחריה.

הדבר בולט במיוחד בסעודיה. שעות ספורות לאחר חתימת ההסכם המשולש, החות'ים תקפו באמצעות כטב"ם מתקן של ארמקו בג'יזאן, ובמקביל דווח על תקיפות נוספות בתימן. גם בסוף יולי דיווחה סעודיה על יירוט כטב"מים שיועדו לעבר מתקני נפט בשטחה.

מבחינת ריאד, השאלה אינה עוד רק אם ארצות הברית תגיע במקרה של מלחמה, אלא אם ניתן לבנות מערכת ביטחון שאינה תלויה בכתובת אחת בלבד. התחושה הזו מתוארת באמצעות הביטוי שהופיע בעיתונות הסעודית: "המטרייה הדולפת".

אין משמעות הדבר שסעודיה, טורקיה או מדינות המפרץ נוטשות את ארצות הברית. המשמעות היא שהן מתחילות לבטח את עצמן גם מפני האפשרות שוושינגטון לא תהיה שם בדיוק ברגע שבו יזדקקו לה.

ומה זה אומר לישראל?

מצד אחד, התהליך עשוי ליצור חזית אזורית חזקה יותר מול איראן ושלוחיה. מצד שני, לא מדובר בהכרח בברית פרו-ישראלית. המדינות הללו בונות מערכת שנועדה בראש ובראשונה לשרת את האינטרסים שלהן.

הן רוצות להגן על עצמן מפני איראן, אך גם להפחית את התלות בארצות הברית. הן רוצות לבלום את החות'ים, אך אינן בהכרח מעוניינות להסתמך על ישראל. הן מעוניינות ביציבות אזורית, אך לא בהכרח כזו שתהיה תלויה במערכת הביטחונית הישראלית.

וזו בדיוק ההתפתחות שצריכה להטריד את ירושלים: לא משום שסעודיה או טורקיה הופכות לאויב, אלא משום שהאזור מתחיל לייצר מערכת אסטרטגית עצמאית.

איראן אולי שורדת - ולכן כולם משנים כיוון. אם טהרן הייתה קורסת, ייתכן שחלק מהמדינות היו ממתינות. אבל אם איראן נשארת, גם לאחר שספגה מכות קשות, כל אחת מהן נדרשת לחשב מחדש את הסיכונים.

סעודיה בונה בריתות, טורקיה מרחיבה את השפעתה, פקיסטן נכנסת עמוק יותר למזרח התיכון, מצרים מאותתת על אפשרות להצטרף, כווית מעמיקה את הקשר הביטחוני עם פקיסטן ומדינות נוספות מצטרפות למערך הימי.

כל אחת מהמדינות פועלת מסיבותיה שלה, אך כולן מבינות דבר אחד: המלחמה באיראן לא החזירה את המזרח התיכון לנקודת האפס. היא האיצה את המעבר למערכת חדשה - מערכת של בריתות חופפות, שותפויות זמניות, אינטרסים משותפים ויריבויות משתנות.

זהו אולי הלקח המרכזי: המזרח התיכון של היום כבר אינו המזרח התיכון שלפני המלחמה. המלחמה באיראן עדיין לא הסתיימה, אבל המדינות באזור כבר מתכוננות ליום שאחריה.

הן אינן יודעות אם איראן תחזור לשולחן המשא ומתן, אם המלחמה תתחדש, אם המשטר ייחלש או אם יצליח להשתקם. לכן הן בונות לעצמן מרחב ביטחון. וזו השאלה המרכזית עבור ישראל: לא רק האם איראן תשרוד, אלא איזה מזרח תיכון יקום לאחר שהיא תשרוד.

ייתכן שהמלחמה שנועדה לשנות את איראן תשנה בסופו של דבר דווקא את המדינות שסביבה.