שנאה שעוברת בירושה: שושלת ממדאני והמלחמה נגד ישראל | מיוחד לסופ"ש

לפני שהתכנס לדון בשכר הדירה הגבוה, בתחבורה ציבורית, או בניקיון הרחובות, הדבר הראשון שעשה בתפקיד ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני זה לבטל את ההגדרה שמסייעת להילחם באנטישמיות. זה קרה בעיר שבה מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל. 

כדי להבין למה זה קרה, צריך להכיר את המשפחה - את השורשים. לא רק את הבן שנבחר. גם את האב שבנה את האידאולוגיה, גם את האם שהפכה אותה ל"פעילות תרבותית". וגם את האישה שנישא לה - שהפכה בעצמה לסיפור.

מחמוד ממדאני נולד ב-1946 במומבאי לאב מוסלמי שיעי שנדד בין הודו, טנזניה ואוגנדה. הוא הגיע לארצות הברית במלגה ב-1963, סיים דוקטורט בהרווארד, והגיע עד לאקדמיה הבינלאומית. היום הוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה, אחד מההוגים המשפיעים ביותר בעולם בתחום הפוסט-קולוניאליזם. אבל ממדאני לא עוסק בתיאוריה בלבד. הוא בונה מסגרת פוליטית שלמה שמטרתה להפוך את ישראל ללא-לגיטימית, תחילה אינטלקטואלית, ולאחר מכן מדינית.

בספר שכתב ב-1996, "Citizen and Subject", הוא טוען שהקולוניאליזם שתל בלב המדינות האפריקאיות מבנה של שתי רמות: אזרחים שנהנים מזכויות — ונתינים שנשלטים על ידי "חוק מנהגי" מפוברק. הספר כונה "אחד מספרי אפריקה הגדולים של המאה ה-20" — ומחמוד הקדיש אותו לבנו זוהרן.

אבל הספר המרכזי, זה שמקשר אותו ישירות לישראל יצא בשנת 2020. בספר הזה הוא מפיץ את הטענה שישראל היא "ביטוי מובהק של הפרויקט הקולוניאליסטי המודרני". הוא כותב במפורש: "יהודים יכולים שתהיה להם מולדת בפלסטין ההיסטורית, אך לא מדינה" הוא מאשים את הציונות בקולוניאליזם שהשמיד את האינדיאנים בצפון אמריקה, וקורא ל"דה-ציוניזציה" של ישראל. כלומר, הפיכתה למדינת כל אזרחיה. המטרה שלו ברורה: מחיקה של הצביון היהודי בישראל.

ממדאני האב חתם על עצומות נגד ישראל בקולומביה, נאם בכנסים של ארגונים אנטי ישראליים ועמד על במה לצד מייסד שותף של ה-BDS. באפריל 2024, בשיא המחאות האלימות נגד ישראל בקולומביה, היה חבר הסגל הראשון שנאם בפני המפגינים. בדצמבר 2025, בריאיון, אמר על בנו בגאווה גלויה: "יש נושאים שבהם הוא סירב להתפשר והנושא הגדול ביותר היה הביקורת על ישראל, וההצבעה שלו על רצח עם כרצח עם".

אימו של זוהרן ממדאני היא מירה נאיר - במאית הודית-אמריקנית בינלאומית. היא פגשה את מחמוד ממדאני בקמפלה, בירת אוגנדה, ב-1989, בזמן עבודה על סרט. הם גידלו את בנם כמוסלמי-שיעי. נאיר זכתה בפרסים בינלאומיים, ולצד הקריירה הקולנועית, היא תומכת BDS מוצהרת. ב-2013 סירבה להשתתף בפסטיבל הקולנוע בחיפה וכתבה: "אסע לישראל כשהכיבוש והאפרטהייד ייגמרו". ב-2025 חתמה על עצומה שקראה לטקס האוסקר להחרים את גל גדות. על בנה היא אמרה בגאווה: "העולם שאנחנו חיים בו, כותבים וחושבים עליו - הוא העולם שזוהרן ספג לעומק". עכשיו כבר די ברור מאיפה באה השנאה לישראל ולמערב.

ממדאני הבן נולד באוגנדה. שמו האמצעי "קוואמה" ניתן לו על ידי אביו לכבוד קוואמה נקרומה, הנשיא הראשון של גאנה. הוא גדל בבית שבו מבקר הספרות והפעיל הפלסטיני אדוארד סעיד היה אורח קבוע. 

ממדאני הבן בעצמו היה פעיל מאוד נגד ישראל. הוא פתח סניף של ארגון שמפיץ שנאה כלפי ישראל בקולג' שבו למד ואפילו היה בלהקה שהעבירה 12 מיליון דולר לחמאס. ב-2023 הגיש את הצעת החוק שביקשה לאסור על עמותות בניו יורק לממן פעילות ישראלית. אפילו מחוקקים דמוקרטים חתמו על מכתב נגד ההצעה.

ועכשיו למפץ הגדול. שישה ימים בלבד לאחר טבח 7 באוקטובר, לפני שהפעולה הקרקעית של ישראל בעזה בכלל החלה, פרסם ממדאני את השקר שאומר: "אנחנו על סף רצח עם של פלסטינים בעזה". 

מאז לא הפסיק להשתמש במונח "רצח עם" והבטיח לעצור את ראש הממשלה נתניהו אם יבקר בניו יורק. בנובמבר 2025 ניצח בבחירות לראשות העירייה והפך לראש העירייה המוסלמי הראשון בתולדות ניו יורק.

וזה לא מסתיים כאן. אשתו היא ראמא דוואג'י, שנולדה בארצות הברית להורים סורים-אמריקנים. היא אמנית שעבדה עם אפל, BBC וגופים גדולים נוספים. תוך שבועות התגלה פרצופה המכוער. ביום הטבח ב-7 באוקטובר היא סימנה לייק על פוסט שתיאר את פעולות הטרור של חמאס כ"שבירת חומות האפרטהייד". היא סימנה לייק על פוסט שטען כי דיווחי הניו יורק טיימס על אלימות מינית של מחבלים כלפי נשים ישראליות "מפוברקים". 

נחשף גם שהיא איירה עבור סופרת שכינתה יהודים "ערפדים", "ג'וקים" ו"טפילים חסרי שורשים". על תל אביב היא כתבה שהיא "לא הייתה צריכה להתקיים מלכתחילה" ותמכה בארגון מרקסיסטי אנטי ישראלי. כשהפוסטים נחשפו, היא השביתה את החשבונות האלה ברשתות החברתיות. 

שני דורות. שלוש זירות - האקדמיה, הקולנוע, הפוליטיקה. אב שבנה את המסגרת התיאורטית שלפיה ישראל אינה לגיטימית כמדינה יהודית. אם שהפכה את זה לפעולה תרבותית ולחרמות פומביות. ובן שתרגם הכל לחוק, לצווים, ולטרור שקט כלפי יהודים בעיר הגדולה בארצות הברית.

זה לא צירוף מקרים. זהו תהליך מודע שמתחיל בחדרי ההרצאות, עובר דרך אירועי תרבות בעולם, ומגיע למקומות שבהם מקבלים החלטות.