המכונה המסוכנת ביותר בידי איראן נראית כמו המיקסר שלכם במטבח | מיוחד לסופ"ש

המכונה המסוכנת ביותר בידיים של איראן כרגע אינה צנטריפוגה מתקדמת או מל"ט מתאבד, אלא מכשיר שנראה כמו המיקסר במטבח שלכם – רק על סטרואידים. קוראים לזה "מערבל פלנטרי" (Planetary Mixer), ובלעדיו, החלום האיראני לייצור המוני של טילים בליסטיים מתקדמים נשאר על הקרקע.

כדי להבין את החשיבות הקריטית של המערבל, צריך להבין את הכימיה של הטילים. בעולם הטילים הבליסטיים קיימים שני סוגים עיקריים: דלק נוזלי ודלק מוצק. הדלק הנוזלי (כמו זה של הסקאד הישן) הוא מסובך לתפעול, דורש תדלוק מסוכן ממש לפני השיגור וחושף את הצוותים לתקיפה. לכן, לפי דוחות מודיעין, איראן חותרת למעבר לייצור המוני של טילים בעלי דלק מוצק.

כמו לערבב מלט עם דבש

דלק מוצק הוא למעשה יציקה גדולה של חומר שנראה כמו צמיג שרוף. הבעיה היא שהתערובת הזו היא סופר-צמיגית – תחשבו על ניסיון לערבב מלט סמיך מאוד עם דבש. האתגר ההנדסי הוא עצום: אם הערבוב אינו הומוגני ב-100%, נוצרות בועות אוויר או סדקים זעירים בחומר.

בטיל בליסטי, סדק מיקרוסקופי כזה הוא גזר דין מוות. ברגע ההצתה, האש חודרת לסדק, הלחץ הפנימי עולה בבת אחת – והטיל מתפוצץ על כן השיגור במקום להמריא. כאן נכנס לתמונה המערבל הפלנטרי. להביו מגיעים לכל מילימטר במכל ומבטיחים אחידות מושלמת. אי אפשר לייצר מנועי טילים אמינים (כמו אלו של ה"חייבר שכאן" או "פאתח") ללא מפלצות המתכת הללו, שמסוגלות לערבב 300 או 500 ליטר של חומר נפץ רגיש בכל פעם.

לקריאה נוספת: 

• אימאם מגמגם במנדרינית וצבא משפיענים: הנשק הסודי של איראן בסין

• כך איראן לומדת לבנות פצצה קטלנית - מתחת לאף של המערב

• התוכנית הסודית של איראן – בניסיון למחוק את ישראל

• איראן בדרך להתאבדות לאומית - ורק ישראל יכולה להציל אותה

מ"בוטיק" ל"איקאה": המפעל בחוג'יר והנתיב הסיני

מומחי מודיעין מערביים מזהים לאחרונה שאיראן מרחיבה את בסיסי הטילים שלה בקצב חסר תקדים. בבסיס חוג'יר, למשל, זוהו סוללות עפר ענקיות שנועדו להגן על מבנים מפני פיצוץ – מבנים התואמים בדיוק למתקני ערבוב. המשמעות ברורה: איראן לא רק משקמת יכולות, היא עוברת לייצור תעשייתי. היעד הוא אלפי טילים, לא עשרות.

בגלל הסנקציות המערביות, איראן פונה ל"סופרמרקט" הקבוע שלה לטכנולוגיה: סין. הסינים הם יצרני ענק של מערבלים כאלה לתעשיות אזרחיות כמו קוסמטיקה, צבעים ומזון. זהו ציוד "דו-שימושי" קלאסי. איראן מזמינה מערבל תחת כיסוי של "מפעל לצבע תעשייתי", אך משתמשת בו לייצור טילי זולפיקאר.

כדי להערים על הפקחים בנמלים, האיראנים משתמשים ב"שיטת איקאה": מפרקים את המכונות הענקיות לגורמים ושולחים את המנועים, הלהבים והמכלים במשלוחים נפרדים דרך רשת סבוכה של חברות קש. הפקח בנמל לא רואה "מיקסר טילים", אלא חלקי חילוף גנריים לתעשייה.

ההזדמנות לחבלה שקטה

אבל במירוץ החימוש הזה יש מלכוד, והוא עשוי להיות ההזדמנות של המודיעין המערבי. כדי שהדלק לא יתפוצץ, המערבל חייב לעבוד תחת ואקום מוחלט. מערבלים סיניים אזרחיים שעברו הסבה לייצור צבאי מתקשים לעיתים לשמור על איטום מושלם לאורך זמן – האטמים נשחקים והמשאבות מתעייפות.

יתרה מכך, המערבלים נשלטים על ידי מחשב תעשייתי. באופן תיאורטי, אם ארגון ביון יצליח לחדור לתוכנת המערבל ולגרום לו להסתובב מעט לאט יותר או לשחרר קצת את הוואקום – התוצאה לא תהיה פיצוץ דרמטי במפעל. התוצאה תהיה טיל שנראה מושלם ויוצא מהמפעל, אך מתפרק באוויר ברגע השיגור. זוהי חבלה שקטה שאי אפשר לגלות עד שמאוחר מדי.

המאמץ האיראני להשיג מערבלים מסין הוא ניסיון להפוך את תעשיית הטילים מ"בוטיק" לפס ייצור המוני. אך זהו תהליך מורכב וחשוף. כל מערבל כזה הוא נכס אסטרטגי עבור איראן – ועוד מטרה עבור אויביה.