רוחות רפאים בעורף האויב: כך נולדו יחידות הקומנדו ששינו את ההיסטוריה | מיוחד לסופ"ש

תארו לעצמכם את התמונה הבאה: מדבר סהרה, 1941. חום אימים ביום, קור מקפיא בלילה. הצבאות הגדולים של העולם תקועים בחולות, נלחמים על קווי אספקה וקילומטרים של חצץ. ואז, מתוך השומקום, מופיעים כמה ג'יפים חמושים עד השיניים. הם לא מסתערים על החזית - הם פשוט עוקפים אותה. שעה לאחר מכן, שדה תעופה גרמני מאובטח עולה בלהבות. עד שהנאצים מבינים מה קרה, הלוחמים כבר נעלמו עמוק בתוך הדיונות.

זה לא היה עוד קרב. זו הייתה לידתו של הקומנדו המודרני.

האדריכל של הכאוס

הכל התחיל בראש של קצין בריטי צעיר וקצת משוגע בשם דייוויד סטרלינג. בזמן שהגנרלים בוושינגטון ובלונדון חשבו על דיוויזיות וטנקים, סטרלינג חשב על "יעילות". הוא הבין שצוות של עשרה אנשים נחושים בעורף האויב יכול לעשות נזק גדול יותר מאוגדה שלמה בחזית.

כך נולדה ה-SAS (Special Air Service). השם, אגב, היה הונאה אחת גדולה: הם קראו לה "חטיבת צנחנים" כדי שהגרמנים יחשבו שיש שם אלפי לוחמים, בזמן שבמציאות מדובר היה בחופן "רוחות רפאים" שפעלו על אלתור וניווט. הם המציאו את המושג "מלחמה בעומק" והוכיחו שאם אתה מופיע במקום שהאויב הכי פחות מצפה לו - אתה כבר ניצחת.

ה-DNA הישראלי: "המעז מנצח"

בישראל, הסיפור של הקומנדו נכתב בדם ובצורך קיומי. אם הבריטים חיפשו להכריע מלחמות עולם, אנחנו היינו צריכים לעצור מסתננים ולהחזיר את ההרתעה לגבולות. הכל התחיל ב-1953 עם יחידה 101. אריאל שרון קיבל חבורה של לוחמים פראיים והפך אותם לאגרוף שחוצה את הגבול בלילות. הם השאירו מורשת אחת ברורה: "הביצוע הוא חזות הכל".

כמה שנים לאחר מכן, ב-1957, אברהם ארנן הסתכל על ה-SAS הבריטי ואמר: "אני רוצה כזה". הוא הקים את סיירת מטכ"ל. היא לא הוקמה כדי להסתער על גבעות, אלא כדי להביא מודיעין אסטרטגי מהמקומות הכי רחוקים והכי מסוכנים. המוטו של ה-SAS, "Who Dares Wins", תורגם לגרסה העברית שהפכה למותג העולמי: "המעז מנצח".

ליגת האלופות: היחידות שאתם לא רוצים לפגוש בסמטה חשוכה

בעולם של "מלחמות צללים", קשה לקבוע מי באמת הטובה ביותר - הרי רוב המבצעים מעולם לא פורסמו. ובכל זאת, ישנה "ליגת על" של חמש יחידות ששינו את פני ההיסטוריה. בעוד שיחידות כמו ה-KSK הגרמני או ה-GIGN הצרפתי הן מצוינות, אלו הן חמש היחידות שמהוות את ה"גולד סטנדרט" העולמי:

בראש עומדת ה-SAS הבריטית, "האבא והאמא" של הקומנדו המודרני והמקור לתורת הלחימה בסיור וניווט עומק. מולה ניצבת ה"דלתא פורס" האמריקאית, יחידת ה"כירורגים" המתמחה בחיסולים ובחילוץ בני ערובה במקומות הכי "שחורים" על הגלובוס.

בזירה הימית בולטים ה-Navy SEALs כלוחמי-על שהפכו לאייקון עולמי מאז חיסול בן לאדן, ולצידם שייטת 13 הישראלית - "אנשי הדממה" שנחשבים לאגרסיביים ומיומנים במיוחד בלוחמת צללים חשאית שמתחילה ונגמרת בתוך המים. את הרשימה סוגרת סיירת מטכ"ל, המהווה את "המוח והזרוע הארוכה" של ישראל בזכות שילוב נדיר בין מודיעין אסטרטגי ליכולת פשיטה.

מה שמציב את היחידות הישראליות ואת ה-SAS מעל כולן הוא "השפשוף המבצעי" - בעוד שיחידות עילית רבות בעולם מבלות את רוב זמנן באימונים, לוחמי המטכ"ל, השייטת וה-SAS נמצאים בחיכוך מבצעי יומיומי ובפעילות לילית תחת אש, נתון שהופך אותן ללוחמים המנוסים והמסוכנים ביותר על המגרש.

המתכון הסודי: למה הם מצליחים?

כפי שהראתה ההיסטוריה, הצלחה של קומנדו לא נשענת רק על כושר גופני מטורף. זהו שילוב של עצמאות בשטח, הפתעה מוחלטת, ורב-תחומיות (הלוחם הוא גם נווט, גם חבלן, גם צלף וגם דובר שפות).

המורשת שחיה בצללים

כמעט שמונים וחמש שנה לאחר הקמת ה-SAS, הצבאות עדיין פועלים לפי ההיגיון שסטרלינג ניסח במדבר: כוח קטן יכול לשנות מערכה אם הוא יודע להגיע ראשון, לראות ראשון ולפגוע במקום הנכון.

החידוש לא היה רק באומץ. הוא היה ארגוני: להפוך חשאיות, מודיעין ויוזמה למערכת צבאית קבועה. בעידן הדיגיטלי של היום, כשהכל מצולם והכל גלוי, היכולת של היחידות הללו להישאר "מתחת לרדאר" היא האתגר הכי גדול שלהן - והיא גם ההוכחה הכי גדולה לאיכותן. ה-SAS, מטכ"ל ודלתא הן לא רק יחידות; הן תעודת הביטוח של המדינות שלהן למקרים שבהם המלחמה הגלויה פשוט לא מספיקה.