לבה לוהטת ובריכות גופרית: אלה המקומות עם מזג האוויר הכי גרוע בעולם | מיוחד לסופ"ש

לא כולם מסוגלים להתמודד עם הקיץ הישראלי. טמפרטורות גבוהות, לחות מעיקה ושמש חזקה - כל אלה הם שילוב קלאסי שביחד מהווים את המתכון המושלם למכת חום. לפעמים נדמה שהחום בישראל הוא על גבול הבלתי אפשרי. אבל בדיוק כשחשבתם לעשות רילוקיישן למקום קצת יותר "ממוזג" לקיץ הקרוב, כדאי שתדעו את זה - מזג האוויר בישראל הוא אחד המאוזנים והמתונים ביותר בכדור הארץ.

הפקה ובינה מלאכותית: דניאל זינגר/i24NEWS

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

האקלים הים תיכוני מציע שילוב נדיר של יתרונות שהופכים אותו לאידיאלי למגורים. עם חורף מתון וקיץ יבש וממוזג יחסית בזכות הקירבה לים, הוא נמנע מטמפרטורות קיצוניות ומספק כ-300 ימי שמש בשנה המשפרים את הרווחה הנפשית והפיזית.

אקלים זה אינו רק נעים, אלא גם בריא - הוא מאפשר חקלאות עשירה התומכת בתזונה מאריכת חיים, מפחית נוכחות מזיקים בזכות היובש הקיצי, ומנקה את הריאות באוויר חוף צלול. היכולת לנהל אורח חיים בחוץ לאורך כל השנה מעודדת פעילות גופנית וחיי חברה, והופכת את האזור הים תיכוני למודל לאיזון מושלם בין אדם לסביבה.

עדיין לא משוכנעים שמזג האוויר בישראל מושלם? אולי סיבוב בנקודות עם האקלים הקיצוני ביותר בעולם יעזור לרענן לכם את המחשבה. אלו הם ארבעת המקומות שבהם מזג האוויר הופך את תנאי המחייה לבלתי אפשריים.

נראה כאילו על פלנטה אחרת: שקע דנקיל (אתיופיה ואריתראה)

אחד המקומות העוינים ביותר על פני הגלובוס קיבל את הכינוי "גיהנום עלי אדמות" בצדק - שקע דנקיל הוא המקום שבו הטבע מפגין את צדו הקטלני ביותר. מדובר באזור החם ביותר בעולם מבחינת ממוצע טמפרטורות שנתי - 35 מעלות צלזיוס, כאשר הטמפרטורות בו נוסקות באופן יומי גם מעל 50 מעלות. אבל החום הקיצוני הוא ממש לא הדבר היחיד ששקע דנקיל מפורסם בגללו.

מבחינה גיאולוגית, השקע הוא נקודת מפגשם של שלושה לוחות טקטוניים המתרחקים זה מזה בקצב של כסנטימטר בשנה, מה שחושף נוף בראשית של מגמה רותחת, גזים רעילים ובריכות חומצה וגופרית שרמת ה-pH שלהן נמוכה מזו של חומצת סוללות. בגלל המיקום על מפגש של לוחות טקטוניים, שקע דנקיל עמוס בהרי געש פעילים, כשהפעיל ביותר מביניהם מתפרץ בממוצע בכל שנתיים.

אפילו האוויר בשקע דנקיל רעיל - הוא דל בחמצן ורווי בפחמן דו-חמצני, ששוקע לקרקע וקוטל כל יצור חי קרוב לאדמה. התנאים כה קיצוניים, עד שבאזורים נרחבים בו אפילו חיידקים אינם מסוגלים לשרוד, מה שהופך את דנקיל לאחד המקומות היחידים בעולם שבהם החיים פשוט לא יכולים להתקיים.

למרות הסיכון שטמון רק בלהתקרב אליו, שקע דנקיל מושך אליו מטיילים מכל העולם, שמגיעים כדי לראות במה עיניהם את מה שגיאולוגים מכנים המקום המסוכן ביותר - אך גם המרהיב ביותר על כדור הארץ. השילוב של בריכות גופרית ירוקות-צהובות לצד גבישי מלח ומגמה זורמת, גורם למקום להיראות כאילו הוא נלקח מתוך סצנה בסרט מדע בדיוני.

אף טיפת גשם במשך 400 שנה: מדבר אטקמה (צ'ילה)

בצפון צ'ילה נמצא מדבר אטקמה - המדבר הצחיח ביותר בעולם, עם ממוצע כמעט אפסי של 0.2 מ"מ בשנה. לשם השוואה, באילת יורדים כ-22 מ"מ של גשם בשנה בממוצע - פי 110 יותר. מדבר אטקמה כל כך צחיח, שחלקים ממנו לא ראו טיפת גשם במשך למעלה מ-400 שנה.

הסיבה ליובש הקיצוני היא המיקום בין שתי רצועות הרים משמעותיות - הרי האנדים האימתניים במזרח וההרים לאורך קו החוף של האוקיינוס השקט הצ'ילאני במערב, יוצרים אפקט "צל גשם" שמונע מאוויר לח מהים ומהאמזונס לחדור לאזור וליצור עננים.

בגלל היובש הקיצוני, גם בהרים בגובה של מעל 6,000 מטרים לא יכולים להיווצר קרחונים. צורות החיים היחידות שיכולות להתקיים בנקודות הקיצוניות ביותר של מדבר אטקמה הן אצות, חזזיות וקקטוסים, כשהן מתבססות על ערפל שמצליח לחדור מדי פעם מהים.

בגלל היובש הקיצוני, השמיים במדבר אטקמה כמעט ולא מכוסים בעננים, מה שהופך אותו לאחד המקומות הטובים בעולם לתצפית על כוכבים, בשילוב עם זיהום האור והרדיו הנמוכים שיש בו בשל האוכלוסיה הדלילה.

העיר שחיה בין שתי נקודות קיצון: יקוטסק (רוסיה)

אם מרגיש לכם שהחורף בישראל קר מדי והקיץ חם מדי, כנראה לא שמעתם על יקוטסק - עיר במזרח סיביר, על גדות נהר הלנה. עם אוכלוסיה של כ-300 אלף תושבים, העיר מחזיקה בשני שיאים של מזג אוויר קשה - העיר הגדולה הקרה ביותר בעולם, והעיר עם הפרש הטמפרטורות הקיצוני ביותר.

במהלך החורף תושבי יקוטסק חווים חורף ארוך וקשה במיוחד, עם טמפרטורות שיכולות לצנוח למינוס 60 מעלות, ואף למינוס 70 במקרים קיצוניים יותר, מה שהופך כוויות קור והיפותרמיה לשכיחות כמעט כמו הקור עצמו. בגלל הקור המקפיא, מכוניות חייבות לפעול 24/7, או לפחות להיות עטופות בכיסוי מבודד קור, אחרת הן פשוט יהפכו לגוש קרח.

הקור עצמו הוא לא הדבר היחיד שהופך את החורף ביקוטסק לבלתי נסבל, ואת ההשפעות שלו אפשר לראות גם על גורמים סביבתיים ועירוניים שמשתלבים ביחד כדי ליצור תנאי מזג אוויר בלתי אפשריים. כך למשל, כשהטמפרטורה בעיר יורדת מתחת למינוס 40 מעלות, האוויר עצמו קופא ויוצר "ערפל קרח" צפוף שמגביל את הראות לעשרות מטרים בלבד, בעוד שפליטות גזים מבניינים ומכוניות מתלכדות עם הלחות, שביחד יוצרות שכבה של עננת חנק.

היעדר אור שמש משפיע גם הוא על חיי התושבים, שבשיא החורף מוגבלים ל-4 שעות ביום בלבד, מה שמאלץ רבים להיות תלויים בתוספי ויטמין D. גם עבור תושבים עם בעיות ראייה המצב לא מזהיר - משקפיים בעלי מסגרת מתכת יכולים לקפוא על העור ולגרום לכוויות מיידיות.

גם האדמה ביקוטסק לא משתפת פעולה עם המקומיים - תופעה נוספת שהעיר מתמודדת איתה היא פרמאפרוסט (קיפאון-עד), מצב שבו טמפרטורת האדמה נמצאת באופן קבוע מתחת לאפס מעלות. המצב הזה מקשה על הבנייה בעיר, כיוון שהוא מחייב בנייה של מבנים "צפים" על קורות בטון מעל הקרקע, כדי שהאדמה לא תפשיר מפליטות החום - מה שיכול לערער את יסודות המבנה. מאותה הסיבה, צינורות גז ונפט חייבים לעבור גם הם מעל הקרקע.

לצד הקור האיום בחורף, הקיץ ביקוטסק גם כן בוחן את הסיבולת האנושית ואת התשתיות בעיר מדי יום. למרות שהעונה די קצרה, הטמפרטורות בקיץ יכולות לזנק ל-38 מעלות - מה שמציב את הפרש הטמפרטורות השנתי בעיר על טווח בלתי נתפס של 100 מעלות. כל התנאים הללו הופכים את יקוטסק למקום שבו ההישרדות עצמה הופכת להישג יומיומי.

סערות ברקים בלתי פוסקות: אגם מרקאיבו (ונצואלה)

השמיים מעל אגם מרקאיבו בוונצואלה לא הולכים לישון בלילה - הם מוארים בהבזקי אור מחשמלים. האזור, שזכה לתואר "בירת הברקים העולמית", נתון לתופעת "הברקים של קאטאטומבו" - סופות ברקים בלתי פוסקות ומסוכנות במיוחד, שמקורן בשפך נהר קאטאטומבו בחלקו הדרומי של האגם.

תנאי מזג האוויר מסביב לאגם יוצרים את המרכיבים לסערה המושלמת. המים החמים מהאגם מתאדים בקצב מהיר ומתלכדים עם רוחות קרירות מהרי האנדים הסמוכים. המפגש הזה הופך את האוויר לסיר לחץ אטמוספרי, שמתפוצץ במכות ברק אדירות בתדירות של כ-233 הבזקים לקילומטר רבוע בשנה - צפיפות הברקים הגבוהה ביותר על כדור הארץ. הכמות הבלתי פוסקת של הברקים נהיית מסוכנת יותר כשלוקחים בחשבון שהעוצמה שלהם גבוהה פי 10 יותר משל ברק רגיל.

עבור המקומיים, לא מדובר רק במחזה מרהיב אלא במציאות יומיומית מסוכנת, עם סופות שמשתוללות במחצית מימי השנה. הברקים הופכים לאיום ממשי על תשתיות, מטוסים וכלי שיט, והופכים את הניווט באגם להימור תחת שמיים טעונים במתח גבוה.

היבשת הקפואה בסוף העולם: אנטארקטיקה

כנראה המקום הראשון שחושבים שיופיע ברשימת המקומות עם מזג האוויר הקיצוני ביותר בעולם, ואפילו די מובן מאליו - ולא בכדי. אנטארקטיקה היא היבשת היחידה בעולם שבה אין אוכלוסיית קבע אנושית, וזאת בשל תנאי סביבה קיצוניים החורגים ממרחב ההישרדות של האדם. מבחינה אקלימית, היבשת מתאפיינת בטמפרטורה שנתית ממוצעת של מינוס 49 מעלות צלזיוס, כאשר בשיאי הקור נמדדו גם ערכים בין מינוס 89 למינוס 100 מעלות. אפילו בחודשי הקיץ הטמפרטורות באזורי הפנים של היבשת נותרות נמוכות ממינוס 60.

אם חשבתם שהקור הקיצוני הוא הצרה היחידה של חיים ביבשת הדרומית, תחשבו שוב: מחזור האור הארקטי באנטארקטיקה מביא לחושך קבוע במשך חצי שנה, מה שמבטל את היכולת להסתמך על אנרגיית שמש טבעית. נוסף על כך, ביבשת נושבות רוחות במהירות של למעלה מ-200 קמ"ש, והן יוצרות סכנה מיידית לכוויות קור. מעבר לזה, היבשת מכוסה בשכבת קרח עבה של כחמישה קילומטרים, מה ששולל לחלוטין כל אפשרות לגידול תוצרת חקלאית.

בגלל השילוב של כל התנאים האלה, בני האדם היחידים שחיים באנטארטיקה הם מדענים שמגיעים לתקופות קצובות בלבד, במסגרת משלחות מחקר בתחנות ייעודיות. היכולת לתמוך בתחנות המחקר הללו מבחינה לוגיסטית היא על סף הבלתי אפשרית, ויכולה להתבצע רק באמצעות משלוחי אספקה בחלון זמן קצר יחסית שחל רק בחודשי הקיץ הפחות קרים (נובמבר-פברואר).

גם מבחינה משפטית חיי קבע ביבשת אינם אפשריים, בגלל "האמנה האנטארקטית" המגדירה את אנטארקטיקה כשמורה מדעית בינלאומית - מה שאוסר על הקמת יישובי קבע או תביעת שטח על ידי מדינות. בכך, אנטארקטיקה היא למעשה שטח האדמה הגדול ביותר בעולם שאינו שייך לאף מדינה.