פחד ב"תנאי מעבדה": למה אנחנו אוהבים סרטי אימה? | מיוחד לסופ"ש

שלוש דקות זה כל מה שהיה צריך ב-1896 כדי לשלוח אנשים באמבולנס לטיפול נמרץ. כשג'ורג' מלייס הציג לעולם שדים ואפקטים שגרמו לצופים לראשונה לראות את ה"גיהנום" זז על המסך. הבסיס לז'אנר נבנה על חורבותיהן של טירות נטושות וסיוטים גותיים מבית מדרשם של מרי שלי וברם סטוקר. 

בשנות ה-20, האקספרסיוניזם הגרמני ב"נוספרטו" וב"קליגרי" הפך למראה של חברה שהתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה – אלו לא היו רק סרטים, אלא ביטוי ויזואלי לפוסט-טראומה ולשפיות שהלכה לאיבוד.

בשנות ה-30, האימה עברה מהמסך אל המציאות הפוליטית האפלה. בזמן שסטודיו יוניברסל יצר מפלצות איקוניות כמו "דרקולה" וה"מומיה" למטרות בידור, המשטרים הפשיסטיים רשמו הערות. הם לקחו את מושג ה"מפלצת" והדביקו אותו על בני אדם; יהודים ומיעוטים הוצגו כ"זיהום ביולוגי" וכאיום על הגזע הטהור. באותן שנים, האימה חדלה להיות רק אמצעי להעלאת הדופק והפכה לכלי תעמולתי ששימש הצדקה לרצח עם.

עם השנים, הסיוטים הקולנועיים השתנו בהתאם לחרדות התקופה: פצצת האטום הולידה את "גודזילה" בשנות ה-50, והיצ'קוק הבהיר ב"פסיכו" שהמפלצת האמיתית היא לעיתים השכן הנחמד מהדלת ממול. בשנות ה-70 וה-80 הפך הז'אנר לגרפי וחסר רחמים עם הולדת ה"סלאשרים", והזומבים הפכו למשל על חברה צרכנית ואדישה. למרות בוז הממסד, שכינה את הסרטים "מפגע מוסרי", הקהל המשיך להצביע ברגליים – מהקאות באולמות ב-1910 ועד להתעלפויות ב"פרויקט המכשפה מבלייר" ב-1999.

הסיבה לפופולריות המתמשכת, כך נראה, טמונה בפסיכולוגיה: הקולנוע מאפשר לנו לחוות פחד ב"תנאי מעבדה" ולשחק עם השדים העמוקים ביותר שלנו בצורה מבוקרת. כיום, סרטי האימה חוזרים לשורשים הגותיים ומתמקדים בטראומה, משפחה ופוליטיקה. הטכנולוגיה אולי השתנתה, אך המטרה נותרה זהה: להזכיר לנו שהדבר המפחיד באמת הוא תמיד מה שאנחנו רואים כשאנחנו עוצמים את העיניים.