לא למדנו מהעבר: הסכסוכים הבינלאומיים שעלולים להפוך למלחמת עולם שלישית | מיוחד לסופ"ש
מהבוץ של אוקראינה ועד למנהרות עזה ולשבבים של טייוואן • ההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה במדויק, אבל הדי הפיצוצים נשמעים מוכרים מדי • רשת הבריתות והסכסוכים שמאיימים להפוך למפולת שלג גלובלית
ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה במדויק - אך לעיתים נדמה שמנהיגי ההווה עושים את אותן הטעויות שעשו בעבר. מתחילת העשור השלישי של המאה ה-21 העולם התמלא בלהבות של מלחמות פעילות ממזרח אירופה ועד המזרח התיכון, בהשתתפות המעצמות הגדולות. השאלה שכבר אינה שמורה רק לכותבי ספרי ההיסטוריה מהדהדת במסדרונות הממשל בוושינגטון, בייג'ינג ומוסקבה: האם אנחנו צועדים אל עבר מלחמת עולם שלישית?
הפקה ובינה מלאכותית: דניאל זינגר/i24NEWS
>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<
התשובה, כפי שמגלים אנליסטים וקובעי מדיניות, אינה פשוטה או חד-משמעית. בניגוד לקיץ 1914 או ספטמבר האפל של 1939, אין כיום ניצוץ בודד אחד שצפוי להצית שריפה גלובלית ברגע. עם זאת, ההקבלות המבניות למלחמות העבר מטרידות גם את האופטימיים שבאנשי המודיעין.
העולם חוזה ברשת הולכת ומתהדקת של בריתות נוקשות, במעצמות גרעיניות השרויות במתח תמידי ובסכסוכים אזוריים ששואבים לתוכם את הכוחות הצבאיים הגדולים. ההבדל המרכזי בין המאה ה-21 לשתי מלחמות העולם הוא שנקודות הנפץ של היום רבות יותר, מקושרות יותר ומתפתחות בעולם שבו הסדר העולמי שנבנה לאחר המלחמה הקרה הולך ומתפורר לאבק.
הדים מהעבר, סכנות מהעתיד
כשמביטים לאחור, מלחמת העולם הראשונה פרצה בגלל מערכת של בריתות קשיחות ואמונה יהירה שאפשר לנצח בקלות. מלחמת העולם השנייה הייתה תוצאה של "מעצמות רוויזיוניסטיות" - גרמניה, יפן ואיטליה - שניצלו את מדיניות הפיוס המערבית כדי לשבור את הסדר העולמי.
היום, האנלוגיה אינה מושלמת, אך היא קיימת. רוסיה באוקראינה, איראן במזרח התיכון וסין באוקיינוס השקט - כולן משקפות נכונות לאתגר את הסדר הבינלאומי שנקבע ב-1945. השאלה המרכזית היא האם התגובה המערבית תצליח לייצר הרתעה מבלי להפוך בעצמה לגורם שמעורר את המלחמה הגדולה. אלו הם הסכסוכים עם הפוטנציאל הגדול ביותר להפוך למלחמת עולם.
החזית האירופית: כשהבוץ האוקראיני הופך למלכודת עולמית
המלחמה באוקראינה נותרה הווקטור המסוכן ביותר להסלמה מיידית. מה שהחל ב-2014 כסכסוך מקומי על חצי האי קרים, הפך ב-2022 למלחמת התשה טוטאלית ששינתה את פני היבשת. מצד אחד, רוסיה בעלת מאגר הגרעין הגדול בעולם. מהצד השני, אוקראינה הנתמכת בנשימה עמוקה על ידי המערב. מדינות נאט"ו כבר אינן מסתפקות בסיוע הומניטרי - הן מזרימות נשק שובר שוויון, מודיעין בזמן אמת ואימונים מתקדמים, בעוד שמוסקבה מבהירה שוב ושוב כי תבוסה אינה אופציה עבורה.
הסיכון לעימות ישיר בין נאט"ו לרוסיה כבר אינו תרחיש תיאורטי. טיל תועה אחד שינחת בצד הלא נכון של הגבול הפולני, תקיפה של מרכז לוגיסטי אסטרטגי או תקרית ימית בים השחור - כל אלו עלולים להפעיל את סעיף 5 של הברית הצפון אטלנטית, המחייב את כל חברותיה להכריז מלחמה ולגרור את העולם למערכה כוללת. האיתותים הגרעיניים של פוטין, המרומזים והמפורשים כאחד, מוסיפים למשוואה הזו מימד מצמרר שלא נראה מאז ימי משבר הטילים בקובה.
אם משווים זאת ל-1914, אוקראינה היא חבית הנפץ הבלקנית המודרנית. ההבדל הוא שבמלחמת העולם הראשונה תגובת השרשרת הייתה מכנית וכמעט אוטומטית. היום, המנהיגים מודעים יותר לסכנה, אך שחיקת הסכמי בקרת הנשק הופכת את הדינמיקה הזו לבלתי צפויה ולמסוכנת יותר מאי פעם.
המזרח התיכון: המלחמה הקרה באזור הנפיץ ביותר בעולם
בעוד אירופה מתבוססת בבוץ האוקראיני, המזרח התיכון בוער באש מסוג אחר. המלחמה שפרצה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר לא נותרה בין חומות הרצועה. היום אנחנו רואים עימות רב-זירתי: צה"ל פועל בעומק לבנון, סוריה ותימן, בעוד איראן ושלוחותיה - מחיזבאללה ועד החות'ים - מנסים להדק את טבעת החנק סביב האינטרסים הישראליים והאמריקניים באזור.
המזרח התיכון של היום ממלא תפקיד דומה לזה מלחמת האזרחים בספרד, בתור שדה ניסויים של כלי נשק ודוקטרינות לחימה - רגע לפני האסון הגדול. זהו המקום שבו איראן, ישראל, ארה"ב, רוסיה, ובאופן גובר גם סין, בוחנות זו את זו. תקיפה ישראלית ישירה על מתקני הגרעין בנתנז, או פעולת תגמול איראנית שתשתק את נתיבי האנרגיה במפרץ הפרסי, עלולות להיות השער שדרכו המערב ייגרר לעימות שאין ממנו חזרה.
ההשוואה ל-1939 מפוכחת במיוחד. אז, הפלישה הנאצית לפולין הייתה רק אקורד הסיום לשנים של תוקפנות בחבש, מנצ'וריה וספרד. כיום, ההידרדרות שמתחילה במנהרות עזה ועוברת דרך מצרי באב אל-מנדב בים האדום, עלולה להיות ההקדמה למערכה רחבה הרבה יותר.
טייוואן והאוקיינוס השקט: הקו האדום של ארה"ב מול סין
אם אירופה היא העבר והמזרח התיכון הוא ההווה, הרי שטייוואן היא העתיד - והיא נקודת ההצתה בעלת הפוטנציאל ההרסני ביותר. סין, תחת הנהגה נחושה, רואה באי כמחוז מורד, ומסרבת לשלול שימוש בכוח לצורך איחוד מחדש תחת מדיניות "סין אחת". ארה"ב, למרות מדיניות העמימות האסטרטגית, כבר הבהירה: פגיעה בטייוואן היא קו אדום.
כאן, הדינמיקה מזכירה את ערב מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט, אז התנגשו השאיפות האימפריאליות של יפן באינטרסים האמריקניים. פלישה סינית או אפילו מצור ימי על טייוואן יגררו כמעט בוודאות את ארה"ב, יפן, אוסטרליה ואולי אפילו את הודו למלחמה ישירה בין שתי הכלכלות והצבאות החזקים בעולם.
אלא שבניגוד למאה הקודמת, המלחמה על טייוואן לא תהיה רק על טריטוריה או כבוד. זו תהיה "מלחמת הסיליקון" - טייוואן מייצרת את רוב המוליכים למחצה המתקדמים בעולם, החיוניים עבור מספר רב של תעשיות טכנולוגיות. מלחמה שם לא תהיה רק אסון צבאי, אלא קריסה כלכלית גלובלית הרבה יותר חמורה ממה שנגרם בעקבות חסימת מצר הורמוז, והיא תחזיר את העולם עשורים לאחור בתוך ימים.
ובכל זאת - יש סיבות לאופטימיות
בניגוד לעבר, ההרתעה הגרעינית עדיין מהווה "מעצור חירום" פסיכולוגי מפתיחת מלחמה כוללת בין המעצמות. התלות הכלכלית ההדדית בין ארה"ב לסין הופכת כל מלחמה ביניהן למעשה של התאבדות כלכלית. בנוסף, מנהיגי היום, לפחות ברובם, אינם שוגים באשליות של "זבנג וגמרנו".
למרות זאת, אל מול אלו ניצבות סכנות חדשות ומורכבות: מתקפות סייבר שיכולות לשתק מדינות ללא ירייה אחת, נשק אוטונומי מבוסס בינה מלאכותית שמקצר את זמן התגובה לשניות, ומכונות דיסאינפורמציה שמטשטשות את הגבול בין שלום למלחמה. משברים שמתרחשים בו-זמנית בשלוש יבשות שונות מותחים את היכולת הדיפלומטית לקצה, ומגדילים את הסיכון לטעות קריטית בחישוב.
בקיץ 2026, המלחמות שאנו רואים עדיין אינן מלחמת עולם. הן המקבילה המודרנית למשבר הבלקן שלפני מלחמת העולם הראשונה, למלחמת האזרחים בספרד ולתקרית מנצ'וריה - כולן יחד. הסכנה אינה שמישהו באמת רוצה מלחמת עולם, אלא סדרה של סכסוכים אזוריים שלכל אחד מהם היגיון פנימי משלו, שיינעלו לכדי מפולת שלג של אירועים שאף מנהיג לא יוכל לעצור.