העדויות הגנוזות של יהדות לבנון | מיוחד לסופ"ש

בלבנון מסתתר סיפור יהודי מטורף, החל מגיור שבטים בכפייה ועד לבית כנסת בצידון שנבנה אחרי חורבן הבית השני ועדיין עומד. במאה ה-2 לפני הספירה קמה ממלכת חשמונאים יהודית שהתרחבה אל מעבר לגבולות יהודה.

לפי היסטוריונים המלך יהודה אריסטובולוס (104 לפנה"ס) כבש חלקים מאזור הלבנון של היום, ארץ שבט ה"איטורים", והכריח את התושבים המקומיים להתגייר. הסיפור מתועד בהרחבה על ידי ההיסטוריון יוספוס פלביוס בספרו 'קדמוניות היהודים'. כן, שמעתם נכון - על פי פלביוס תושבים מקומיים עברו גיור בכפייה, אירוע נדיר ביותר בהיסטוריה היהודית.

האם יש עדויות תומכות לכך? בקברים באזור תל קדש, חורבת ראש זית, עין זיתים ודישון, נמצאו כוכי קבורה אופייניים ליהודים. כלומר: חדר תת-קרקעי עם כוכים צרים בקירות, נטולי עיטורים ופסלים. בכל האזור, אין מקדשים, מזבחות, צלמיות אלים או כתובות דתיות אליליות מהמאות הראשונה והשנייה לפני הספירה. דבר נדיר באזורים סוריים ולבנוניים בני התקופה.

אלא שההשפעה התרבותית הייתה רק תחילתה של דרמה טריטוריאלית רחבה בהרבה. בתקופת החשמונאים (בית שני), גבולות הממלכה היהודית היו נזילים ואלימים. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי - מלך לוחם - היה בעל אינטרסים ברורים בלבנון. יש עדויות ליישוב יהודי גדול ומבוצר במרוני א-ראס - היום כפר שיעי על הגבול.

חוקרים מזהים במקום שרידי ביצורים ואבני גזית אופייניים לתקופת ינאי (כמו מצודת קרן נפתלי). היישוב הזה שימש כנקודה קדמית חיונית להגנת הגליל היהודי. זה היה מיקום אסטרטגי חיוני אז וגם היום. ההיסטוריה ממש חוזרת על עצמה.

אבל החיים היהודיים בלבנון לא הסתכמו בביצורים. בצידון התקיימה קהילה יהודית חשובה במיוחד. היסטוריונים וארכיאולוגים יודעים על קיומו של בית קברות עתיק וגדול מימדים, שבו קבורים רבנים ואישים חשובים.

בשל המצב הפוליטי בלבנון, לאורך עשרות שנים לא התאפשרה שום חפירה או מחקר מסודר של בית הקברות הזה. החוקר הישראלי פרופ' משה שוובה חקר כתובות שהצליחו להגיע מהמקום. שוובה זיהה על המצבות סמלים יהודיים מובהקים כמו מנורה ושופר, שחרוטים דווקא לצד שמות ותארים בשפה היוונית, דבר המעיד על עושר תרבותי.

הממצאים הללו חושפים תמונה נדירה של קהילה שלא חיה בבידוד, אלא הייתה אליטה מקומית ומעורה בחברה, שידעה לשלב בין השתלבות בעולם הגדול לבין שמירה קנאית על זהותה הדתית. זוהי התקופה המקבילה לימי המשנה והתלמוד בערך מהמאה השלישית לספירה ועד המאה השישית לספירה.  

בתקופה הזו (אחרי חורבן בית המקדש השני ומרד בר כוכבא), היוונית הפכה לשפה הבינלאומית השולטת באזור, ולכן היהודים בצידון כתבו את השמות שלהם ביוונית, אבל הקפידו לחרוט את המנורה כדי לסמן: "אנחנו מדברים יוונית, אבל אנחנו יהודים".

בצידון יש גם שריד אחד, שהיה הלב הפועם של הקהילה ושרד את כל התהפוכות. ברובע היהודי של צידון עומד עד היום מבנה בית הכנסת העתיק (בערבית: "כניס צידא"). על פי המסורת המקומית, המבנה הוקם בשנת 833 לספירה, אך הוא יושב על יסודות קדומים עוד יותר – מימי בית שני.

מסורות נוצריות אף קושרות את המקום לביקוריו של ישו באזור, מה שהעניק לאתר הילה של קדושה עתיקה. אמנם המבנה ניזוק והוזנח במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, אך הוא נותר עומד על תילו. בשנת 1982 נסגר המעגל: כשכוחות צה"ל נכנסו לצידון, אותרו במקום פריטי קודש וספרי תורה עתיקים.

במבצע מיוחד הם חולצו והועברו לישראל למשמורת, רגע לפני שייעלמו. כל זה הוא רק קצה הקרחון של 'התיק הלבנוני'. זו אינה היסטוריה של עם זר, זוהי זרוע נוספת ועתיקה של היהודים, שנמתחה בעוצמה עד ארץ הארזים".