עומר שם טוב על השבי: "צעקתי לאלוהים, הייתי על סף ייאוש"

שורד השבי עומר שם טוב הגיע הערב (חמישי) לכיכר הרוקדים בהרצליה לצד חבריו מיה ואיתי רגב, ששוחררו בעסקה הראשונה, והשלושה הסירו את השלט שקורא לשחרורם מהשבי.

שם טוב אמר בפתח דבריו: "אין לי ניסיון על במה, והפעם האחרונה שעמדתי על במה הייתה על במת חמאס, אז תסלחו לי אם אני מתרגש מהמעמד.נחטפתי בשבעה לאוקטובר, ובמשך 505 ימים הוחזקתי בשבי. לרגע לא איבדתי תקווה. תמיד האמנתי שאחזור הביתה, ותמיד הרגשתי את ההשגחה והשמירה שיש עליי, למרות שהיו רגעים קשים מאוד.

"אחרי שאיתי הוחזר, הרגשתי בודד מאוד. הועברתי למנהרה בעומק 40 מטר, לבד, בתוך תא סגור במשך 50 ימים, עם מעט אוכל וללא אור. היה לי פנס שמצאתי, והשתמשתי בו כמה דקות ביום כדי שלא תיגמר לי הסוללה. ביום ה-50, כשהייתי על סף ייאוש גמור, אחרי חמישה ימים בחושך מוחלט, כשנותר לי לאכול ביסקוויט ביום עם מעט מים מלוחים לשתות, צעקתי לאלוהים שיוציא אותי משם, כי אני לא יכול יותר. חמש דקות אחרי כן, הגיע השובה והודיע לי שאני עובר למקום אחר.

"הועברתי למנהרה אחרת, ופתאום הבנתי שגם במנהרות יש מצב רע ויש מצב רע מאוד. ברוך השם, במנהרה החדשה היה לי אור, וכמות האוכל גדלה. את 400 הימים הבאים העברתי שם לבד, וכל יום דמיינתי לעצמי את הרגע שבו אני משתחרר ואת הדברים שאעשה כשאהיה חופשי. דמיינתי איך אני מניח את הראש על הברכיים של אמא והיא מלטפת לי את הראש, כמו שתמיד אהבתי. דמיינתי את עצמי רוכב עם אבא על האופנוע, מרגיש את הרוח והחופש. דמיינתי איך אני, דנה ועמית יושבים בסלון ורואים יחד סרט עם פופקורן, ואת הטיולים שאני עושה עם לוקאס בשדות.

"אז הדמיון הפך למציאות, וברוך השם אני כאן – ואני כאן בשביל כל אלה שנשארו שם מאחור. אני יודע מה הם מרגישים, ואני מבין כמה דחוף להוציא אותם מהגיהנום שהם נמצאים בו. בכל יום שם לא ברור אם תישאר בחיים או תמות מרעב או מהתעללות פיזית ונפשית. חייבים להוציא את כולם משם – את החיים לשיקום, ואת החללים לקבורה.

ולכם, אזרחים יקרים, אני רוצה להגיד תודה. תודה שלא ויתרתם עליי. תודה שתמכתם, עטפתם וחיבקתם את המשפחה המדהימה שלי. כל תפילה או אנרגיה ששלחתם לי – הרגשתי, גם כשהייתי במקום הכי חשוך. הרגשתי ניצוץ של אור, וזה בזכותכם".