המפלגות הערביות עברו מהיציע למגרש - עכשיו מנהיגי ישראל עומדים למבחן | פרשנות

הבחירות אתמול (שלישי) הציבו את המפלגות הערביות בעמדה פוליטית שקשה להתעלם ממנה. ההישג האלקטורלי שלהן, לצד שיעורי ההצבעה הגבוהים שנרשמו ביישובים ערביים, הפך אותן משחקניות שנמצאות לרוב בשולי המערכת לגורם שעשוי להשפיע על זהות הממשלה הבאה. כעת, השאלה אינה רק כמה מנדטים קיבלו, אלא מה יעשו איתם - ובעיקר, כיצד יגיבו המנהיגים הפוליטיים בישראל.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

התוצאה גם מחייבת דיון מורכב יותר במעמדם של אזרחי ישראל הערבים. השתתפותם בבחירות והייצוג הפוליטי שלהם אינם מבטלים כשלעצמם טענות לאפליה, כשם שאינם מוכיחים את הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד. אבל הם נתונים מהותיים בכל דיון רציני על מקומם של האזרחים הערבים במערכת הפוליטית ועל יכולתם להשפיע על עתיד המדינה.

ההישג של המפלגות הערביות אינו מתמצה במספר המנדטים. הן הצליחו להניע ציבור גדול לקלפיות ולצמצם את האדישות הפוליטית. ביישובים בדואיים, בין היתר, נרשמה השתתפות גבוהה על רקע המחלוקות סביב הריסות בתים, תכנון ובנייה ותחושת חוסר הביטחון. עם זאת, אין להניח שכל מי שהצביע למפלגה ערבית עשה זאת מאותה סיבה: לצד המצוקות האזרחיות, עשויים להיות גם שיקולים לאומיים ואידיאולוגיים.

כעת מתחיל המבחן האמיתי. המפלגות הערביות ניצבות בפני האפשרות לתרגם את כוחן האלקטורלי לכוח מיקוח, ולדרוש שותפות ממשית עם גוש השינוי. מבחינתן, תמיכה מבחוץ או הצבעה נקודתית אינן בהכרח מענה מספק. הן עשויות לדרוש השפעה על סדר היום, מעורבות בקבלת ההחלטות והתחייבויות לשיפור מצבם של האזרחים הערבים.

אבל גם המפלגות הציוניות ניצבות בפני הכרעה. האם יהיו מוכנות לשתף פעולה עם המפלגות הערביות כדי להקים ממשלה, גם אם הדבר יחייב אותן להתמודד עם התנגדות אידיאולוגית וציבורית? והאם שותפות כזאת תיבנה על תוכנית עבודה והסכמות מעשיות, או תסתכם בחיבור טקטי שמטרתו להחליף את הממשלה?

הפער בין שתי האפשרויות משמעותי. שותפות המבוססת על אינטרסים אזרחיים משותפים יכולה להציב במרכז סוגיות כמו המאבק בפשיעה, ביטחון אישי, תכנון ובנייה, חינוך ותעסוקה. לעומת זאת, הסכמה שמבוססת בעיקר על הצורך להשיג רוב בכנסת עלולה להתקשות להחזיק מעמד כאשר יתעוררו מחלוקות בנושאים הלאומיים והמדיניים.

כאן טמון גם האתגר של המפלגות הערביות עצמן. הן יכולות לפרש את התוצאה כהישג לאומי ולנסות למנף אותו להשפעה רחבה, אך יצטרכו גם להציג לציבור שלהן תוצאות מוחשיות. השאלה היא אם יצליחו לתרגם את המנדטים לשיפור בחיי היומיום, ובו בזמן להתמודד עם המחלוקות האידיאולוגיות שמלוות את האפשרות לשותפות קואליציונית.

אין גם ודאות שהצבעה רחבה למפלגות ערביות משקפת תמיכה בכל עמדותיהן. הציבור הערבי אינו מקשה אחת, והצבעה יכולה לבטא מחאה נגד הממשלה, דרישה לטיפול בפשיעה ובמצוקות אזרחיות, הזדהות לאומית או שילוב של מניעים. המפלגות יצטרכו להוכיח שהן יודעות לקרוא את המסר המורכב הזה, ולא להסתפק בהכרזה על ניצחון פוליטי.

הבחירות האלה עשויות לסמן שינוי בכללי המשחק: כוח אלקטורלי שהופך לכוח מיקוח, גבולות אידיאולוגיים שנבחנים מול צרכים קואליציוניים, וציבור שמבקש להשפיע על המערכת מבפנים. אבל עצם האפשרות לשינוי אינה מבטיחה שהוא אכן יתרחש.

המבחן, אם כן, מוטל על שני הצדדים. המפלגות הערביות יצטרכו להחליט מה הן דורשות בתמורה לכוחן, והמנהיגים בגוש השינוי יצטרכו להבהיר אם הם מוכנים לשותפות פוליטית אמיתית. השאלה אינה רק מי ירכיב את הממשלה הבאה, אלא אם ההישג האלקטורלי של המפלגות הערביות יפתח להן את הדלת למוקדי קבלת ההחלטות – או יסתיים שוב בהשפעה מוגבלת מבחוץ.