השמדת הערך של "יש עתיד": איך השנאה למתיישבים, לחרדים ולנתניהו פירקה מפלגה של 24 מנדטים?

הפוליטיקה הישראלית מספקת שיעור מאלף על הפער שבין נסיקה מטאורית לקריסה אסטרטגית שקטה. סיפורה של מפלגת "יש עתיד" בהובלת יאיר לפיד הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר להחמצה פוליטית, לשחיקת מותג ולהתפוררות של תשתית שנבנתה לאורך מעל עשור. מפלגה שביססה את מעמדה בבחירות 2022 כסיעה השנייה בגודלה בכנסת עם 24 מנדטים וכ-847 אלף קולות מוצאת את עצמה לקראת בחירות 2026 כשהיא מפורקת, חלשה וללא תמיכה ציבורית.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

"יש עתיד" הפסיקה להתקיים באופן עצמאי, תחת זאת נאלצה לחבור לרשימת "ביחד" בהובלת נפתלי בנט, תוך צפי למכסה מצומצמת בלבד של 4-3 נציגים של המפלגה מתוך כ-9-8 המנדטים שצפויה המפלגה המשותפת לקבל לפי הסקרים. זהו אינו משבר זמני בסקרים - זוהי התפרקות של תשתית פוליטית ומעבר ממפלגת שלטון פוטנציאלית לסיעת לוויין שנעלמה והתפרקה לה מבלי להותיר הישגים משמעותיים בכנסת ובממשלה.

מפלגת איש אחד: כשגרעין המייסדים מתפורר

אחד הכשלים המבניים של "יש עתיד" מיומה הראשון היה התלות המוחלטת במנהיגה. לפיד היה המותג, המצע והסמכות הבלעדית. במקום לבנות תנועה רעיונית רחבה עם מוסדות דמוקרטיים, הנהגה משותפת ודור המשך, נוצרה מפלגה הרשומה על שמו של אדם אחד המאוהב בעצמו ובהצהרותיו המשתנות מיום ליום ללא מעשים אמיתיים בשטח. כל עוד הסקרים ניבאו הצלחה, המודל הזה עבד, אך ברגע שחלה נסיגה, התגלה המחיר הארגוני. גל הפרישות הדרמטי של בכירי וחברי הכנסת הוותיקים של המפלגה - בהם מאיר כהן, מיקי לוי, דבי ביטון, טטיאנה מזרסקי, לצד כמה חברי כנסת נוספים שפרשו לאחרונה מהסיעה ובעיקר קארין אלהרר, אחרונת השרות מגרעין המייסדים - אינו מותיר מקום לספק: התשתית האנושית שבנתה את "יש עתיד" הלכה ונעלמה.

עם עזיבתם, לפיד נותר השריד היחיד מנבחרת הבכורה של 2013. כאשר אנשי הבית המובהקים מבינים כי אין עוד אופק עצמאי, הציבור מסיק את המסקנה המתבקשת. לסיעת יש עתיד ואפילו למייסדה יאיר לפיד -אין ממש עתיד בפוליטיקה הישראלית .

מהמחאה החברתית לאובססיה הפרסונלית

יש עתיד נולדה ב-2012 על גבי המחאה החברתית וזיהתה מצוקה ציבורית אותנטית - מעמד ביניים קורס, יוקר מחיה ופערים בשוויון בנטל. אלא שמפלגת מרכז חפצת חיים נדרשת להפוך זעקה אזרחית לתפיסת עולם לאומית כוללת. תחת זאת, המפלגה עברה תהליך הצטמצמות רעיוני: שלב ראשון - מינוף הכעס הכלכלי-חברתי של מעמד הביניים. שלב שני - העברת מרכז הכובד למאבק במתיישבים ובמדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון. שלב שלישי - הפיכת המאבק במפלגות החרדיות ובסוגיית הגיוס לרכיב זהותי וראשוני. שלב סופי - ריכוז כל האנרגיה הפוליטית בקמפיין "רק לא נתניהו" תוך הגברת השנאה והסיוע להסתה כנגד נתניהו ומחנה הימין.

אפשר לבקר את מדיניות ההתיישבות, לקרוא לשוויון בנטל ולתקוף ראש ממשלה מכהן - כל אלה עמדות לגיטימיות בדמוקרטיה. הבעיה מתחילה כאשר הביקורת הופכת לתחליף לחזון, למטרות וליעדים גם יחד. אי אפשר לבנות תנועת שלטון לאורך זמן אך ורק באמצעות סימון אויבים פוליטיים.

אסטרטגיית ה"רק לא ביבי" והפער האמיתי מהמציאות בשטח

במשך שנים חזר לפיד על המסר כי מחנהו הוא הרוב. הוא אף צעק זאת כמה פעמים: "ניצחנו", "אנחנו הרוב" בעוד הוא שועט להליך הפוך של התרסקות פוליטית ואישית ומוסיף שהממשלה עומדת ליפול וכי "לביבי אין ממשלה" המילה "ניתוק" מאפיינת זאת מצוין. אלא שהמציאות הפוליטית התבררה כמורכבת יותר מהסיסמאות. נתניהו עצמו הוביל לחימה בשבע זירות לצד פעילות מדינית בין לאומית יחד עם הנשיא טראמפ כנגד אותן מדינות שקראו תיגר על ישראל ולפיד לא היה שם. ממשלת נתניהו נשארה על כנה והייתה פעילה מאוד בשטח, הקואליציה שרדה, והכנסת ה-25 משלימה את ימיה עד תום לאחר שנים שזה לא קרה.

מבחנה של אופוזיציה אינו נמדד בעוצמת הצעקה שלה, אלא ביכולתה להציב אלטרנטיבה שלטונית אמיתית. בדיקת הנוכחות הפרלמנטרית מ-2024, שהציבה את יאיר לפיד במקום ה-103 בלבד (!) בשעות נוכחות בכנסת באותו כנס (עם כ-78 שעות), המחישה את הביקורת הציבורית על היעדרו מהעבודה הסזיפית בשטח הפרלמנטרי אותה הוא פספס. כשרק תפיסה אופוזיציונית שגויה אינה מצליחה לזעזע את הקואליציה או לייצר דינמיקה של חלופה, אסטרטגיית ה"רק לא" מאבדת את כוחה ונחלשת.

הציבור נע ימינה - ולפיד נשאר בלי תשובות

אירועי שבעה באוקטובר 2023 שינו את סדרי העדיפויות הלאומיים. המרכז והימין הישראלי דרשו מנהיגות עם תשובות ביטחוניות ולאומיות חד משמעיות מול איראן, עזה, חזית הצפון ועתיד ההתיישבות. במציאות זו, לפיד התקשה לפרוץ את גבולות המחנה הליברלי-חילוני. בהיעדר מצע ביטחוני וכלכלי פוזיטיבי, המצביעים שהגיעו אליו ב-2022, מצביעי מחאה מתחלפים, פשוט המשיכו הלאה.

מפלגת "יש עתיד" וראשיה הציגו נסיקה מטאורית שהגיעה לשיאה ב-2022 עם 24 מנדטים, אך כעת לקראת בחירות 2026, המפלגה חווה התפרקות מבנית ושחיקת מותג חריפה. הציבור הישראלי, בייחוד לאחר אירועי שבעה באוקטובר 2023, אינו מסתפק עוד בהגדרת היריב. הוא דורש תשובות ברורות בסוגיות ביטחוניות, כלכליות ולאומיות. בהיעדר חזון פוזיטיבי מפלגת המחאה שהבטיחה עתיד נותרה ללא תשובות ונבלעה בתוך מסגרת פוליטית חדשה שספק אם תחזיק מעמד לבדה אלא אם תחבור למפלגת "ישר" של גדי איזנקוט ותשרוד תחתיו.

לסיכום: "בדד אלך" - הסוף האירוני של מפלגת המחאה

החיבור לנפתלי בנט במסגרת "ביחד" והפחתת כוחה של יש עתיד לכדי נספח מוביל ברשימה שבראשה עומד מנהיג אחר חלש לא פחות מלפיד, הם הודאה פוליטית בהשמדת הערך של המותג.

האירוניה הגדולה היא שמפלגה שהבטיחה "יש עתיד" לציבור הישראלי, מוצאת את עצמה נלחמת על עתידה שלה. לאחר שנים של הצהרות "ננצח" ו"אנחנו הרוב", נותר מהדהד רק הצליל הסאטירי של "בדד אלך, בדד אשב" - מטאפורה פוליטית למנהיג שנותר בודד בצמרת המפלגה שהקים, לאחר שבכיריו עזבו ורוב רובם של מצביעיו התפזרו למפלגות אחרות. והלקח העיקרי ללפיד, לחבריו בסיעה ולמפלגות מחאה חדשות הוא - מחאה כועסת יכולה להביא מפלגה לכנסת, אך רק חזון, מדיניות ותשובה לשאלה "בעד מה אנחנו ואיך אנו מקדמים זאת בשטח?" יכולים להשאיר אותה שם.

על הכותב: ד"ר איתן לסרי , מומחה לממשל ומדיניות ציבורית, שימש בעבר כיועצם של ראשי ממשלה, פרשן בכיר בתחומי פוליטיקה, מדיניות וכלכלה בתקשורת .