האפליה בין מיכאל בן ארי לעופר כסיף: הלקח שבג"ץ מסרב ללמוד | פרשנות

דמוקרטיה מופשטת מנכסיה: השופטים שידעו לפסול בנחישות מועמד ימין, הציבו שוב רף ראייתי כמעט בלתי עביר מול מועמד שהתבטאויותיו עוררו ביקורת קשה. אחרי אירועי 7 באוקטובר 2023, מדינה שנלחמת על חייה אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהמציאות הביטחונית בשם קונספציה משפטית סטרילית.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

כאמור, יש רגעים בהיסטוריה של מדינה שבהם המציאות מחייבת את כל מוסדותיה לעצור, לבחון מחדש הנחות יסוד ולשאול האם הכללים שנבנו בתקופה אחרת עדיין מתאימים. ה-7 באוקטובר 2023 היה רגע כזה: מתקפת טרור חסרת תקדים, טבח באזרחים, חטיפה ומלחמה רב-זירתית. מאז שילמה החברה הישראלית מחיר כבד בחיי אדם, בפינוי יישובים ובטראומה לאומית עמוקה שייקח לנו שנים להשתקם ממנה.

בכל זאת, כשהגיעה לפתחה של מערכת המשפט השאלה היכן להציב את גבולות ההגנה של הדמוקרטיה - התפיסות המשפטיות נותרו ללא שינוי. בית משפט עצמאי הוא מרכיב חיוני בדמוקרטיה, אך עצמאות שיפוטית אינה חסינות מפני ביקורת. השאלה פשוטה: האם בג"ץ למד את הלקח, או שהוא ממשיך לבחון את המציאות באמצעות אותן משקפיים משפטיות, ובאותה קונספציה ביטחונית-דמוקרטית שלפני הטבח?

עופר כסיף: כשהמילים "מקוממות" - אך אינן מספיקות לפסילה. פסק הדין ביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית ואפשר לעופר כסיף להתמודד בבחירות לכנסת ה-26 ברוב של שבעה שופטים מול שניים (במקביל לביטול פה אחד של פסילת רע"ם והרשימה המשותפת). שופטי הרוב הדגישו את חשיבות הזכות להיבחר, וקבעו כי גם אם התבטאויותיו מעוררות הסתייגות חריפה, לא הוכחה אותה "מסה קריטית" הנדרשת לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת.

כאן מתחילה הביקורת: כאשר בית המשפט עצמו מכיר בכך שמעשיו של מועמד מעוררים שאט נפש, האם נכון לבחון אותם באותו רף ראייתי בעידן שלאחר 7 באוקטובר? אין מדובר בפסילת כל אמירה קיצונית, אלא בשאלה האם הצטברות של התבטאויות, מעשים בשטח ותמיכה פוליטית חייבת לקבל משקל כבד יותר בעת מלחמה מול ארגונים שקמו לחסלנו. זו אינה שאלת ימין ושמאל - זוהי מהותה של דמוקרטיה מתגוננת.

הנשיא עמית והסתירה שמחייבת הסבר. בעניינו של כסיף לא הוביל הנשיא יצחק עמית לפסילה והיה חלק מהרוב. אך באותו הליך עצמו בעניינו של סאמי אבו שחאדה, הודיע עמית כי מסתמן רוב לפסילתו והמליץ לו למשוך את מועמדותו - כפי שאכן עשה. אם במקרה אחד קיימת תשתית המצדיקה פסילה, בעוד שבמקרה אחר - חרף התבטאויות שבית המשפט עצמו מתאר בחומרה, לא נמצאה "מסה קריטית", הציבור זכאי לקבל הסבר משכנע: היכן עובר הקו? הפער הזה מוכיח כי משהו בהפעלת אמות המידה לוקה בחסר.

סעיף 7א - מגן הדמוקרטיה שהפך כמעט למבצר בלתי חדיר: הוא נועד לאפשר למדינה להגן על עצמה מפני מועמד השולל את קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית, מסית לגזענות או תומך במאבק מזוין נגדה. אלא, שבמשך השנים, מפרשת עזמי בשארה ועד פרשות חנין זועבי והיבא יזבק, הציבה הפסיקה דרישות של "מטרה דומיננטית" וראיות חותכות, עד שהסעיף הפך למבצר בלתי חדיר והפעלתו למלאכה כמעט בלתי אפשרית.

ממיכאל בן-ארי לעופר כסיף

ההשוואה למיכאל בן-ארי בלתי נמנעת. במקרה בן-ארי (2019) ידע בית המשפט לבחון הצטברות התבטאויות, לזהות דפוס ולפסול מועמד ימין בנחישות בעילת הסתה לגזענות. לעומת זאת, כשהדיון עובר לתמיכה במאבק מזוין או שלילת המדינה, מופיע שוב הרף הגבוה של "מסה קריטית". כאשר ציבור רחב חש שמועמד ימין נבחן בזכוכית מגדלת בעוד מועמד מהשמאל או מהרשימות הערביות זוכה לפרשנות מקלה, נוצר משבר אמון מסוכן למערכת המשפט.

הלקח של 7 באוקטובר: המציאות אינה הערת שוליים- לפני 7 באוקטובר אפשר היה להתייחס לחלק מהאמירות כאל ביטוי פוליטי קיצוני. כעת, ישראל יודעת כיצד נראית תמיכה באויב כשהיא הופכת מרעיון למעשה. האם עדיין נכון לדרוש מאזרחי ישראל להוכיח "מסה קריטית" בלתי ניתנת להשגה, גם כשישנם סימנים ברורים לתמיכה במאבק נגד המדינה?

דמוקרטיה אינה רק הזכות להיבחר - אלא יש לה גם זכות להגנה ולאזרח הישראלי יש זכות לחיות במדינה שמסוגלת להגן על עצמה. אין זו קריאה לפסילת הציבור הערבי - אזרחי ישראל הערבים הם חלק בלתי נפרד מהחברה וזכותם להיבחר היא זכות יסוד. הדיון הוא אישי וראייתי בלבד, על אמירותיו ומעשיו של אדם מסוים. גם השופט סולברג סימן שינוי אפשרי, החלטתו החריגה של יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, להשתתף בהצבעה בעניינו של אבו שחאדה משום שדבריו לא הניחו את דעתו, מסמנת כי גם בתוך המערכת קיימת הבנה שהמציאות מחייבת בחינה מחודשת של קו הגבול.

מדוע לא ניתן פסק דין מנומק בעניין אבו שחאדה? הוא הסיר את מועמדותו לאחר שהובהר לו כי יש רוב לפסילתו, ובכך נמנע פסק דין מלא. דווקא כאן היה על בית המשפט לפרסם הכרעה עקרונית שתבהיר לציבור היכן עוברים הגבולות, מהי "מסה קריטית" ומה השתנה בעקבות 7 באוקטובר.

ומה עם "העולם הנאור"? קשרים מקצועיים בינלאומיים של שופטים הם חלק טבעי במדינה דמוקרטית. אך נדרשת שאלה עקרונית: האם הפרשנות המשפטית מושפעת מהאופן שבו היא תתקבל בחוגים אקדמיים בחו"ל? נאמנותו המקצועית והערכית של בית המשפט הישראלי חייבת להיות לדין, לביטחון ולמציאות הישראלית. ולא לעמיתיו וחבריו במוסדות האקדמיים בחו"ל אליהם הוא שואף להגיע ולהרצות לאחר פרישתו.

בין הקוקפיט לאולם בית המשפט: כשסכנה התרחשה השבוע בקוקפיט של מטוס פליי-דובאי וסיכנה את חייהם של 174 אזרחים ישראלים באופן מיידי, הנוסעים לא המתינו לנהלים- הם זיהו את הסכנה המיידית ופעלו בהתאם ובהצלחה. המסר אינו ששופט הוא לוחם, אלא שכאשר המציאות משתנה, גם מערכות חייבות להשתנות. התמיכה במאבק מזוין אינה עוד סוגיה מופשטת.

לא צריך לבטל את סעיף 7א - צריך להחזיר לו משמעות, כדי למנוע שימוש פוליטי בסעיף 7א, יש צורך בכללים ברורים, שוויוניים ואחידים שמבחינים בין ביקורת לגיטימית לתמיכה באלימות, ומפסיקים מצב שבו סעיף שאמור להגן על הדמוקרטיה הופך למכשול בפניה. המבחן הבא כבר בדרך והוויכוח יחזור בכל מערכת בחירות ובכל משבר ביטחוני. האם בית המשפט ימשיך להיצמד למבחנים משפטיים שלפני שני עשורים, או שיפתח פרשנות עדכנית לדמוקרטיה מתגוננת?

לסיכום: דמוקרטיה חזקה אינה דמוקרטיה חסרת הגנה

הביקורת על בג"ץ אינה קריאה להחלישו, אלא להיות קשוב למציאות ולהתעדכן. דמוקרטיה מתקיימת במדינה ממשית עם גבולות, חיילים, משפחות שכולות וזיכרון של 7 באוקטובר שאסור להפוך להערת שוליים. אחרי 7 באוקטובר, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה קונספציה חדשה - גם לא משפטית. המבחן האמיתי של בג"ץ אינו רק להגן על הדמוקרטיה מפני המדינה, אלא להגן על המדינה הדמוקרטית מפני מי שמבקש לנצל את חירותה כדי לפגוע בה.