לא מובן מאליו: המאבק והתהליכים שאיפשרו לנשים בישראל לבחור ולהיבחר

הזכות לבחור ולהיבחר מעולם לא היתה דבר מובן מאליו. למען האמת, למרות השינויים החברתיים והתרבותיים שנרשמו ברחבי העולם במהלך העשורים האחרונים, גם כיום - בשנת 2026 - יש עדיין מדינות רבות בהן היכולת לבחור ולהיבחר חסומה בפני אחוז נרחב מהאוכלוסייה.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

המדינה הראשונה שהעניקה לנשים את הזכות להצביע בבחירות היתה ניו זילנד, שעשתה את זה בשנת 1893. הראשונה לתת לנשים את הזכות לבחור ולהיבחר באופן מלא היתה פינלנד, שעשתה זאת החל משנת 1906.

הנשים הישראליות קיבלו את הזכות הזו כיובל לפני הקמת המדינה - בקונגרס הציוני השני, שנערך באוגוסט 1898 בבאזל, בעת שזכות זו לא הוענקה עדיין על ידי שום פרלמנט אירופי. הנשים הישראליות קיבל זכות הצבעה שווה ומלאה כבר מיום הקמת המדינה ב-1948, ובאופן רשמי - בבחירות לכנסת הראשונה שנערכו ב-1949.

עם זאת, הן היו צריכות להיאבק לא מעט כדי לקבל את הזכות הזו בימי המועצה הזמנית. הן הורשו להצביע ולהיבחר באופן זמני בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה של היישוב העברי בשנת 1920. רבות ניצלו את הזכות הזו - ובסופו של דבר 14 נשים נבחרו (מתוך 314 צירים). הן היוו כ-4.5 אחוזים מכלל הנבחרים, אך עצם בחירתן והשתתפותן הפעילה היוו תקדים משמעותי במאבק לשיוויון זכויות מלא ביישוב העברי.

בשלב זה, החל מאבק ממושך בהובלת "התאחדות נשים עבריות לשיוויון זכויות בארץ ישראל" - כאשר הציבור החרדי והדתי אורתודוקסי התנגד לשיתוף נשים בבחירות מטעמי הלכה וצניעות. הוצעו פשרות שונות, כמו קלפיות נפרדות או מתן אפשרות לגברים להצביע בשם נשותיהם, אך מנהיגות תנועת הנשים דחו פשרות אלה ודרשו זכות הצבעה ישירה ועצמאית.

הוויכוח הגיע לסיומו בשנת 1926, כאשר הרוב הציוני באספת הנבחרים הכריע בעד שוויון זכויות מלא לנשים. ההכרעה הובילה חלק מהפלגים הקיצוניים לנתק את קשריהם עם מוסדות היישוב המאורגן, בעוד שהציבור הדתי-לאומי קיבל בסופו של דבר את גזירת הרוב והשתלב במערכת הפוליטית.

הפשרות שהוצעו

שנות ה-20 סערו ביישוב הייהודי בשל סוגייה זו, והועלו מספר הצעות לפתרונות אפשריים - במטרה למנוע פילוג כולל, לאחר שהחרדים איימו לפרוש ממוסדות היישוב ולהקים גופים נפרדים משלהם. הצעת הפשרה המפורסמת ביותר הייתה מתן קול כפול לגבר - כך שיוכל להצביע עבור עצמו וגם עבור אשתו, שלא תצטרך לצאת ולהצביע בעצמה.

הצעות נוספות שעלו כללו קלפיות נפרדות לנשים, במטרה להתמודד עם נימוקי הצניעות. לצד זאת, עלה האפשרות לתת לנשים להצביע בלבד - ולא להיבחר, או להצביע בכתב מהבית.

מתן "קול כפול" לגבר (הצבעה עבור האישה): הצעת הפשרה המרכזית והמפורסמת ביותר. לפי הצעה זו, לנשים לא תהיה זכות הצבעה ישירה, אך לראש המשפחה (הבעל) יינתנו שני קולות בקלפי – אחד עבורו ואחד המייצג את אשתו. באופן זה, טענו המציעים, יישמר הייצוג של הבית והמשפחה מבלי שהאישה תצטרך לצאת ולהצביע בעצמה. תוכנית נוספת, הציע לתת לכל יישוב וקהילה להחליט בעצמם על הנושא - כדי שבאזורים חרדיים לא יופעלו חוקי הצבעה לנשים.

תנועות הנשים, בראשן התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, דחו על הסף את ההצעות הללו. בין היתר, הן הסבירו כי הצבעה דרך הבעל מעבירה את הכוח הפוליטי לגבר ומבטלת את עצמאות האישה, וזכות הצבעה חלקית - היא מעמד סוג ב', שאינו חוקתי או דמוקרטי.

בסופו של דבר, לאחר שניצחו בבחירות המקומיות והוכיחו כי יש להן את תמיכת הציבור - הוחלט ב-1926 לדחות את כל הפשרות, ולהכיר בשוויון זכויות מלא וישיר לנשים.

את המאבק הובילה קבוצת נשים מרשימה, ששילבה בין חזון ציוני, תפיסה פמיניסטית ונחישות פוליטית. בין דמויות המפתח: שרה עזריהו, אשת חינוך ופעילת ציבור, שהיתה מראשי "התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות" וממובילות המאבק וניהלה את המשא ומתן מול הנהגת היישוב היהודי.

אישה משמעותית נוספת היתה עדה גלר - מחלוצות התנועה הסופרז'יסטית בארץ. היא הייתה רואת החשבון הראשונה בארץ ישראל, כיהנה כמזכירת התאחדות הנשים לשווי זכויות ותרמה רבות לארגון הציבורי ולניהול המאבק המשפטי והמנהלי של התנועה.

מנהיגה בולטת נוספת היא פניה מטמן-כהן, ממייסדות "הסתדרות הנשים" ביפו עוד בשנת 1919. היא דחפה להקמת רשימת נשים נפרדת לאספת הנבחרים, מתוך תפיסה שבלי ייצוג עצמאי - המפלגות הקיימות ימשיכו לדחוק את זכויות הנשים לשוליים. בנוסף לפעילות זו, היא הקימה יחד עם בעלה את הגימנסיה הרצליה.

לצד הנשים הללו פעלו גם חמדה בן-יהודה, מניה שוחט ורחל ינאית בן-צבי. בן-יהודה היתה עיתונאית, סופרת ואשתו של אליעזר בן-יהודה. לאורך השנים, היא ניצלה את הבמות העיתונאיות שלה כדי לכתוב מאמרי דעה חריפים בזכות שוויון זכויות לנשים. שוחט היתה ממנהיגות העלייה השנייה וממייסדות ארגון "השומר". היא הציגה מודל של מנהיגות נשית מעשית ועוצמתית, ופעלה למען מתן זכות הצבעה וייצוג לנשים במוסדות הציבוריים. בן-צבי היתה ממנהיגות תנועת העבודה, מחנכת, פעילת ציבור ולימים גם אשת הנשיא השני יצחק-בן צבי. לאורך השנים, היא נאבקה על שוויון זכויות לנשים בתוך מפלגות הפועלים וההסתדרות, ושימשה קול מרכזי שדרש שוויון מלא גם במישור הפוליטי הכללי.