יחסי ישראל-ירדן בצל המלחמה: כך הסוגיה הפלסטינית הובילה למשבר אמון עמוק | פרשנות

המלך עבדאללה אמר היום (שני) שהאיומים על הביטחון הלאומי בירדן הם ביטחון המים, המאבק בטרור ופתרון הסוגייה הפלסטינית. כלומר, 66% מהאיומים מקורם בישראל - ממש כשיעור הפלסטינים בירדן.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ של i24NEWS <<<

המלך קבע כי האסון ההומניטרי ברצועת עזה, המתקפות ב"גדה" ובירושלים "הכבושה" ו"השאיפות הישראליות" הן האיום הגדול ביותר על ביטחון האזור וכי "השגת ביטחון ויציבות מחייבת את מימוש זכותו של העם הפלסטיני על אדמתו". המלך הזהיר מפני "האשליה לפיה עריצות מעניקה לגיטימציה" ועוד.

מה מבטא נאום המלך?

יחסי ישראל וירדן ניצבים בפני אחד המבחנים המורכבים שלהם בשנים האחרונות. המלחמה האזורית, המשבר ההומניטרי ברצועת עזה, המתיחות ביהודה ושומרון ובירושלים והחשש הירדני מפני השלכותיהן של שאיפות ישראליות נתפסות, מעמיקים את הפער בין האינטרסים הביטחוניים המשותפים לשתי המדינות לבין השיח הפוליטי והציבורי ביניהן.

נאומו של המלך עבדאללה היום משקף את המתח הזה: מצד אחד, הצבת הביטחון הלאומי הירדני במרכז; מצד אחר, הצגת המדיניות הישראלית כאחד האיומים המרכזיים על היציבות האזורית.

המים, הטרור והסוגייה הפלסטינית

הגדרת עקרונות הביטחון הלאומי הירדני באמצעות שלושה צירים: ביטחון המים, המאבק בטרור ופתרון הסוגייה הפלסטינית, מלמדת על תפיסת האיומים של הממלכה. עבור ירדן, המים אינם רק משאב כלכלי או סביבתי, אלא מרכיב של ביטחון לאומי, יציבות פנימית ועצמאות אסטרטגית. הצהרת המלך כי לא יאפשר להפוך את צימאונם של הירדנים לבן ערובה בידי גורם כלשהו, וכי ביטחון המים אינו פתוח לפשרה, מבטאת רגישות מיוחדת לכל תלות חיצונית בתחום חיוני זה.

לצד זאת, המאבק בטרור נותר אינטרס ירדני מרכזי, במיוחד לנוכח התרחבות העימות האזורי והסכנה שבהתחזקותם של ארגונים חמושים ורשתות הנתמכות בידי איראן. אולם בנאום, כפי שהוא משתקף באמירות שהובאו, לא ניתן משקל דומה לתקיפות האיראניות או לאיום מצד המיליציות בעיראק. הפער הזה משמעותי: הוא מצביע על כך שהמלך בחר למקד את המסר הציבורי בסוגיות הפלסטיניות ובביקורת על ישראל, ולא להציג את מכלול האיומים האזוריים באופן שוויוני.

עזה ו"הגדה": מוקד המשבר ביחסים עם ישראל

הסוגייה הפלסטינית היא הציר המרכזי שסביבו בונה עבדאללה את ביקורתו על ישראל. דבריו כי אין ביטחון ויציבות באזור ללא מימוש זכותו של העם הפלסטיני על אדמתו, לצד ההתייחסות לאסון ההומניטרי בעזה, לפעילות ישראל ביהודה ושומרון ולמצב בירושלים, אינם רק מסר של סולידריות ערבית. הם מבטאים גם תפיסה ירדנית שלפיה ההתפתחויות בזירה הפלסטינית עלולות להשפיע ישירות על ביטחון הממלכה ועל יציבותה הפנימית.

מבחינת עמאן, הסכנה אינה מוגבלת להתרחבות הלחימה. החשש הוא מפני שינוי ממושך במציאות הטריטוריאלית והדמוגרפית בגדה המערבית, שעלול להעמיד את ירדן בפני השלכות מדיניות, ביטחוניות ודמוגרפיות כבדות. בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר 2026 הציג המלך את ההתפתחויות בעזה ובגדה כשני חלקים של אותה מגמה, והזהיר מפני קביעת עובדות בשטח שיסכלו הקמת מדינה פלסטינית.

על רקע זה יש להבין גם את האזהרה של עבדאללה מפני "האשליה לפיה עריצות מעניקה לגיטימציה". זהו מסר המכוון לישראל, אך גם לקהילה הבינלאומית: מנקודת ראותו של המלך, כוח צבאי ושליטה בשטח אינם יכולים להחליף הסדר מדיני או להבטיח יציבות לאורך זמן.

האיום האיראני והפער שבין האינטרסים להצהרות

היבט בולט בנאום הוא היעדר התייחסות מפורשת לתקיפות מאיראן ולאיום מצד המיליציות הפרו איראניות בעיראק. ההשמטה ראויה לתשומת לב, במיוחד משום שירדן ניצבת באזור שבו התרחבות העימות בין ישראל לאיראן עלולה להשליך על ביטחון גבולותיה, על התעבורה האווירית והיבשתית ועל היציבות הכלכלית.

עם זאת, יש להבחין בין סדר היום הציבורי של המלך לבין מכלול השיקולים הביטחוניים של הממלכה. היעדר אזכור של איראן בנאום מסוים אינו מוכיח שעמאן מתעלמת מהאיום או שאינה פועלת נגדו. הוא מלמד בעיקר על בחירת המסרים: בזירה הציבורית והערבית, הסוגייה הפלסטינית וביקורת על ישראל מקבלות עדיפות ברורה.

במובן זה, ירדן מנסה לשמר מרחב פעולה בין כמה צרכים סותרים: להגן על עצמה מפני איומים אזוריים, לשמור על יחסיה עם ארצות הברית ועם שותפים מערביים, ולמנוע מהזעם הציבורי סביב עזה והגדה להפוך למשבר פנימי. הביקורת על ישראל מאפשרת למלך להפגין מחויבות לעמדות הציבור הירדני והעולם הערבי, בלי שהדבר מחייב בהכרח שינוי בכל מרכיבי שיתוף הפעולה הביטחוני.

השלום נשאר, אך האמון נשחק

השלום בין ישראל לירדן, שנחתם ב-1994, מבוסס על אינטרסים אסטרטגיים החורגים מהסוגייה הפלסטינית. לשתי המדינות אינטרס ביציבות הגבול, במניעת התבססותם של ארגונים חמושים ובשמירה על מרחב אזורי שאינו נשלט בידי גורמים עוינים. גם ביטחון המים, שאותו הגדיר עבדאללה כעניין שאינו פתוח לפשרה, ממחיש עד כמה היחסים נוגעים לתשתיות חיוניות ולצרכים ארוכי טווח.

אולם כאשר המלך מציג את השאיפות הישראליות כאיום הגדול ביותר על עתיד האזור, הוא מסמן החרפה בשיח המדיני. הביקורת אינה מצטמצמת עוד לעזה או לירושלים, אלא מתרחבת לתפיסת המדיניות הישראלית כולה ולחשש מפני השלכותיה על שכנותיה. כבר בנאומו באו"ם קשר עבדאללה בין ההתפתחויות בסוריה, החשש מפני התרחבות טריטוריאלית והגנת מקורות המים הירדניים.

מכאן נובעת הדילמה הישראלית: כיצד לשמר את שיתוף הפעולה עם ממלכה בעלת חשיבות ביטחונית ואסטרטגית, כאשר הנהגתה מתארת את ישראל במונחים חריפים כל כך. התעלמות מהביקורת הירדנית עלולה להעמיק את המשבר, אך גם התייחסות לכל הצהרה כאילו היא מבטאת בהכרח שינוי במדיניות הביטחונית עלולה להוביל למסקנות שגויות.

סיכום: שותפות אסטרטגית תחת לחץ

יחסי ישראל-ירדן בצל המלחמה מתאפיינים בפער הולך וגדל בין האינטרסים האסטרטגיים המשותפים לבין האופן שבו שתי המדינות תופסות ומציגות את המציאות האזורית. עבור עבדאללה, הסוגייה הפלסטינית, ביטחון המים והחשש מהתרחבות ישראלית הם מרכיבים מרכזיים בביטחון הלאומי הירדני. עבור ישראל, ירדן נותרת שכנה חשובה במרחב המאופיין באיומים איראניים ובחוסר יציבות.

המסר המרכזי של הנאום הוא שהמלך מבקש להציב גבולות מדיניים לתפיסת הביטחון הישראלית, ולהבהיר כי מבחינת עמאן לא ניתן להפריד בין ביטחון האזור לבין עתיד הפלסטינים. היעדר התייחסות מפורשת לאיראן ולמיליציות בעיראק מדגיש את סדר העדיפויות הרטורי שבחר, אך אינו מבטל את האינטרסים הביטחוניים המשותפים.

האתגר המרכזי מבחינת ישראל הוא למנוע את הפיכת השחיקה באמון למשבר אסטרטגי. השלום הפורמלי עשוי להישמר גם בתקופות של עימות חריף, אך שותפות ביטחונית יציבה מחייבת יותר מהסכם חתום: היא דורשת התחשבות באיומים שכל צד מזהה, תקשורת מדינית רציפה והבנה שהחלטות המתקבלות בזירה הפלסטינית משפיעות גם על ביטחון הממלכה הירדנית.