עדות מנדלבליט חשפה חציית קווים אדומים - ומחייבת חשבון נפש במערכת אכיפת החוק | פרשנות

עדותו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, ד"ר אביחי מנדלבליט, במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך השבוע האחרון, מציבה את מערכת אכיפת החוק בפני "רגע אמת" חסר תקדים. שבע שנים לאחר ההחלטה הדרמטית להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, האיש שעמד בראש המערכת והחליט על הגשת כתב האישום נדרש להשיב לשאלות נוקבות על האישורים שנתן, על פעולות חקירה שלא אישר, ועל התנהלות חוקרים בפרשות הרגישות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

אם חוקרי המשטרה והפרקליטות חרגו מסמכותם, השאלה הנוקבת מהדהדת בעוצמה: מי יחקור את החוקרים - ומי ייתן דין וחשבון לציבור? האמירה המיוחסת למנדלבליט מעל דוכן העדים "היו פעולות חקירה שלא אישרתי, ובכל זאת נעשו. גם דברים חמורים" אינה יכולה להיבלע בתוך שגרת הדיונים.

זוהי אינה טענה קנטרנית של מחנה פוליטי כזה או אחר, אלא הודאה מפי ראש המערכת עצמו בדבר חציית קווים אדומים. היא מחייבת בירור יסודי, נוקב ושקוף: אילו פעולות בוצעו? מי הורה על ביצוען? מכוח איזו סמכות? מי ידע עליהן בזמן אמת, ומדוע הן לא נעצרו?

סמכות חקירתית אינה המלצה בלבד

בלב המחלוקת המשפטית, עומדת טענת ההגנה שלפיה פעולות חקירה בתיקי נתניהו החלו בטרם ניתן האישור הנדרש על פי חוק. התביעה טוענת כי מנדלבליט אישר את הבדיקה בעל פה במהלך ישיבה פנימית, בעוד הוא עצמו העיד כי אכן ניתן אישור עקרוני לבדיקה, אך הבהיר שלא ניהל את הצוות בשטח ולא כל פעולה הובאה לידיעתו או אושרה על ידו.

הבחנה זו היא קריטית: אישור כללי לבדיקת חשדות אינו מהווה היתר בלתי מוגבל להפעלת כל אמצעי חקירה, נגד כל אדם ובכל מועד. כאשר מדובר בחקירת ראש ממשלה, דרישת האישור המוקדם אינה פרוצדורה בירוקרטית זוטרה, אלא ערבות חוקתית למניעת שימוש לרעה בכוח המדינה. אם המשטרה הרחיבה את פעולותיה ללא הסמכה, מדובר בכרסום מסוכן בעיקרון שלטון החוק. אי אפשר לדרוש מהאזרח לציית לכל תג בחוק, ובד בבד להסתפק בהסברים עמומים כאשר מערכת האכיפה עצמה חורגת מסמכותה.

תרגילי חקירה פסולים והאזנות סתר

שאלת גבולות הכוח מתחדדת נוכח השיטות שננקטו בשטח. במהלך עדותו מתח מנדלבליט ביקורת נוקבת על תרגיל החקירה שהופעל נגד עד המדינה ניר חפץ ואף תיאר אותו כפסול. מדובר באמירה כבדת משקל, הנוגעת לאופן שבו מופעל כוח חקירתי דורסני כלפי נחקרים ועדים כדי להשיג גרסה מפלילה.

לכך, מצטרפת חשיפת האזנת הסתר שבוצעה לנתן אשל, מקורבו של נתניהו, אשר מנדלבליט העיד כי הורה להפסיקה ברגע שנחשף אליה. אירועים אלה מחייבים מענה חד-משמעי: באילו אישורים בוצעו הצעדים הללו, מה היה היקפם, והאם תוצרים שהושגו באמצעים פסולים שימשו כנדבך בביסוס כתב האישום?

מגעים פסולים עם עיתונאים והדלפות מתוזמרות

סוגיה מטרידה נוספת שנחשפה בעדות, נוגעת לקשר ההדוק בין גורמי החקירה לעיתונאי בן כספית. מנדלבליט העיד כי חש אי-נוחות קשה מהקשר וביקש להפסיקו, מתוך רושם שבמקום שהמשטרה תנהל את החקירה באופן עצמאי - העיתונאי הוא שמפעיל אותה כזרוע חקירתית.

שוטר אינו רשאי להשתמש בעיתונאי כידו הארוכה לאיסוף מידע, תוך עקיפת המגבלות המוטלות על רשויות האכיפה. חמורה לא פחות היא הודאתו של מנדלבליט כי חשד שגורמים בתוך המשטרה והפרקליטות הדליפו מידע חסוי מתוך דיונים פנימיים.

הדלפות אלו, כפי שעלה, לא היו מקריות; מטרתן הייתה להפעיל עליו לחץ ציבורי ותקשורתי מתוזמר כדי להביא להרחבת החקירות ולפתיחה בהליך פלילי מלא נגד ראש הממשלה. מדובר בחשד לשימוש פסול במנגנוני התקשורת כדי להטות את שיקול דעתו של הדרג המשפטי הבכיר ולנהל משפט שדה ציבורי בטרם הכרעה.

ניגוד עניינים והסתרה בזמן אמת

התמונה מתקדרת עוד יותר נוכח שאלת ניגוד העניינים של החוקר הבכיר, רפ"ק אבי רוטנברג, שפעל בתיק 2000 ובתיק המעונות . מנדלבליט אישר כי בזמן אמת הוסתר ממנו שהחוקר ניהל קשר זוגי עם ג'ודי ניר מוזס - בעלת מניות בכירה בידיעות אחרונות ואחותו של הבעלים הנחקר מוזס, כנגד נתניהו בתיק 2000 ומצויה בסכסוך אישי מוכר עם רעיית ראש הממשלה.

הסתרת ניגוד עניינים כה זועק בלב חקירה רגישה פוגעת בליבת ההגינות השלטונית. מערכת הדורשת שקיפות וטוהר מידות מאחרים - מחויבת להקפיד עליהם בראש ובראשונה בתוך שורותיה.

חובת ההכרעה: הגנה מן הצדק וחשבון נפש

מכלול הגילויים שצפו בעדות מנדלבליט אינו מאפשר להמשיך בהליך כאילו מדובר בתקלות טכניות שוליות. הצטברות הפעולות ללא אישור, תרגילי החקירה הפסולים, השימוש בעיתונאים, ההדלפות המכוונות והסתרת ניגודי העניינים - כל אלה מעמידים למבחן את דוקטרינת "הגנה מן הצדק".

דוקטרינה זו נועדה בדיוק למצבים שבהם אופן ניהול החקירה והגשת האישום עומדים בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. אם יתברר כי נגרם עיוות דין שאינו ניתן לתיקון וכי הרשויות חצו את גבולות סמכותן כדי להפליל נבחר ציבור, על בית המשפט להורות ללא מורא על ביטול האישומים או ההליך בהתאם לדין. במקביל, נדרשת בדיקה עצמאית, ניטרלית ובלתי תלויה של החשדות להתנהלות הפסולה בקרב גורמי החקירה והפרקליטות.

שלטון החוק אינו מעניק חסינות למי שפועל בשמו. ראש ממשלה אינו מעל החוק - אך הוא גם אינו מתחתיו. אמון הציבור במערכת המשפט ייבנה לא באמצעות התחמקות והשתקה, אלא באמצעות האומץ להודות בטעויות, לבצע תיקון מוסדי עמוק ולקיים חשבון נפש נוקב.