התקיפה ב"אבו א-דוהור" שבסוריה שירטטה מחדש את חוקי המשחק | פרשנות

התקיפה הישראלית החריגה בעומק סוריה נגד בסיס חיל האוויר אבו א-דוהור, מסמנת עליית מדרגה משמעותית וישירה ביחסי ישראל-טורקיה. אין מדובר עוד רק בעימות רטורי חריף או במאבק עקיף על השפעה אזורית, אלא באיתות צבאי ברור כי "המלחמה הקרה" בין ירושלים לאנקרה עלולה לעבור בהדרגה לפסים של חיכוך קינטי ישיר.

העובדה המכרעת היא שישראל בחרה לקבל אחריות פומבית על הפעולה והציגה אותה באופן מפורש כמסר נגד ניסיונות ההתבססות הצבאית הטורקית בסוריה. בחירה זו הופכת את האירוע לנקודת מפנה אסטרטגית. במקביל, החרפת ההתבטאויות חסרת התקדים של הדרג המדיני בישראל מחד, ושל הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן מנגד, ממחישה כי מרחב התמרון הדיפלומטי בין הצדדים הולך ומצטמצם. המצב החדש מחריף את החשש האמריקני מעימות בין שתי בעלות ברית קריטיות במזרח התיכון ובמסגרת נאט"ו, חשש שהופך כעת מתיאורטי למוחשי ומיידי.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

ההקשר האסטרטגי: הציר הסוני של ארדואן מבקש להחליף את הציר השיעי

מבחינה אנליטית, יש לראות את הפעולה הטורקית בסוריה כחלק משאיפת העל של ארדואן לבסס את טורקיה כמעצמה אזורית מובילה וכמוקד כוח דומיננטי בעולם המוסלמי. היחלשותו המוכחת של הציר השיעי בהובלת איראן, פרי פעילות ישראלית אינטנסיבית בשנים האחרונות, יצרה מבחינת אנקרה ואקום אסטרטגי. ארדואן מבקש למלא ואקום זה באמצעות בניית ציר סוני רחב ופקטיבי. הציר המתגבש בין טורקיה, פקיסטן וערב הסעודית, לצד מאמצים דיפלומטיים להרחיב את מעגל השותפות למדינות נוספות דוגמת מצרים וקטאר, משקף אסטרטגיה של שילוב עוצמה צבאית, כלכלית ופוליטית.

סוריה מהווה מרכיב מרכזי בתפיסה זו: מדינה חלשה, מפוצלת ושסועה, המאפשרת לטורקיה לבסס בה נוכחות צבאית והשפעה פוליטית ארוכת טווח. עבור מקבלי ההחלטות בירושלים, מדובר בהתפתחות אסטרטגית מדאיגה: במקום התבססות איראנית בלבד בצפון, נוצר כעת מוקד כוח טורקי משמעותי, המגובה ביכולות מדינתיות וצבאיות מתקדמות, על אדמת סוריה.

התקיפה ב"אבו א-דוהור": שרטוט חוקי המשחק מחדש

בסיס אבו א-דוהור, הממוקם כ־70 ק"מ בלבד מהגבול הטורקי, מחזיק בחשיבות אסטרטגית מכרעת בשל היותו צומת דרכים לוגיסטי המקשר בין חלב, אידליב וחמה. החשש הישראלי, אשר הניע את ההחלטה על התקיפה, היה מפני הקמת תשתית צבאית טורקית קבועה במקום. תשתית כזו, הצפויה לכלול מכ"מים מתקדמים, מערכות הגנה אווירית וכטב"מים, נועדה ליצור בפועל "מטרייה אווירית" טורקית בצפון סוריה.

מבחינת ישראל, תרחיש זה אינו נסבל. הוא עלול לפגוע אנושות בחופש הפעולה האווירי של חיל האוויר הישראלי במרחב ולשנות לרעה את מאזן הכוחות בצפון. לכן, התקיפה לא הייתה אירוע טקטי נקודתי, אלא הצהרה אסטרטגית רבת עוצמה: מאז טבח אוקטובר, ישראל לא תאפשר יצירת תשתית צבאית מדינתית שתאיים על האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלה וחופש הפעולה שלה באזור. קבלת האחריות הפומבית על הפעולה נועדה לחזק את המסר ולהפוך אותו לאזהרה ישירה וחד-משמעית לאנקרה.

קרב המילים המדיני: "אל תעמידו אותנו למבחן"

העימות הצבאי המוגבל לווה בהחרפה דרמטית בזירה המדינית-הסברתית. המסרים הגלויים והתקיפים שהעבירו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ לארדואן שיקפו שינוי יסודי בטון הישראלי: מעבר מעמימות דיפלומטית להרתעה ישירה ופומבית. מנגד, התגובה מאנקרה הייתה חריפה, כללה גינוי חריף, דחייה מוחלטת של הטענות בדבר נוכחות טורקית בבסיס בזמן התקיפה, והאשמת ישראל ב"תוקפנות" חסרת אחריות. הסכנה הטמונה בדינמיקה זו היא שהרטוריקה הופכת למנגנון הסלמה עצמאי, המחייב את שני הצדדים לנקוט בצעדים נוספים כדי לשמר את אמינותם ההרתעתית. כאשר הצהרות פומביות מחליפות את ערוצי ההידברות השקטים, מרחב הפשרה מצטמצם משמעותית וגדל הסיכון לטעות בחישוב הכוונות (Miscalculation).

ההשלכות: זעזוע במו"מ וחיכוך ימי מסוכן

לעליית המדרגה הצבאית ישנן השלכות רוחב ומוקדי סיכון מרכזיים:

סוריה: ישראל פועלת למנוע מדמשק להפוך את שטחה לבסיס התבססות צבאית טורקית או איראנית. מכאן, שהמשא ומתן מול המשטר הסורי החדש מקבל ממד ביטחוני רחב וקריטי יותר, המותנה ביכולתו למנוע התבססות זרה עוינת.

המזרח הים־תיכוני: הגברת הפעילות הימית הטורקית באגן הים התיכון, כחלק מתפיסת "המולדת הכחולה", מעלה משמעותית את הסיכון לחיכוך בין כלי שיט ולתקריות ימיות סביב המים הכלכליים ואסדות הגז הישראליות.

הזירה האמריקנית: וושינגטון ניצבת בפני דילמה אסטרטגית מורכבת: מצד אחד המחויבות העמוקה לביטחון ישראל, ומצד שני הרצון למנוע עימות צבאי בין שתי שותפות אסטרטגיות חיוניות במזרח התיכון ובנאט"ו. לכן, הקמת מנגנון תיאום ומניעת חיכוך אפקטיבי בין ישראל, טורקיה וסוריה הופכת לאינטרס אמריקני ראשון במעלה, וישראל צריכה לתמוך בו תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים שלה.

סיכום והמלצות אופרטיביות למקבלי ההחלטות בירושלים: היערכות למערכה רב־זירתית מול צעדיה של אנקרה

האירועים האחרונים מסמנים כי יחסי ישראל-טורקיה נכנסים לשלב מסוכן ותקדימי. אם בעבר התנהל העימות בעיקר באמצעות הצהרות, השפעה דיפלומטית ושליחים, הרי שהמעבר לחיכוך צבאי ישיר, גם אם מוגבל, משנה לחלוטין את כללי המשחק. ישראל חייבת לשמר באופן מוחלט את חופש הפעולה המבצעי שלה בסוריה ובלבנון, אך במקביל, עליה לפעול בחוכמה כדי להימנע מהידרדרות בלתי מתוכננת ובלתי נשלטת לעימות צבאי רחב ומקיף עם טורקיה. נדרשת היערכות אסטרטגית ואופרטיבית בשלושה מישורים מקבילים:

היערכות צבאית ומודיעינית:

סיכול התבססות: המשך פעילות נחרצת, מודיעינית ומבצעית, למניעת התבססות תשתיות צבאיות טורקיות אסטרטגיות (הגנה אווירית, כטב"מים) בסוריה ובלבנון. יש להעביר מסר כי מודל "אבו א-דוהור" ייושם נגד כל ניסיון דומה.

הרתעה רב-זירתית: היערכות לתרחישים שבהם אנקרה תפעיל לחץ על ישראל באמצעות זירות נוספות שבהן יש לה השפעה , עזה - תמיכה בחמאס, לבנון- שיתוף פעולה עם גורמים שונים או באמצעות גורמים הקשורים לציר הרדיקלי האיראני.

ביצור הבריתות האסטרטגיות:

ציר יוון-קפריסין - העמקה דרמטית של שיתוף הפעולה הצבאי, המודיעיני והאנרגטי עם יוון וקפריסין, כמשקל נגד לתוקפנות הטורקית במזרח הים התיכון.

תיאום עם ארה"ב ומנגנוני Deconfliction - חיזוק התיאום האסטרטגי עם הממשל בוושינגטון. במקביל, יש לתמוך ולקחת חלק פעיל בהקמת מנגנון תיאום ומניעת חיכוך (Deconfliction) אמריקני אפקטיבי, שימנע מתקריות מקומיות טקטיות להתלקח לעימות אסטרטגי כולל.

מהלכים מדיניים ודיפלומטיים:

חשיפת הפעילות - חשיפת הפעילות הטורקית המערערת בזירה הבינלאומית, וגיוס שותפות מערביות (נאט"ו, האיחוד האירופי) להפעלת מנופי לחץ מדיניים וכלכליים על אנקרה.

ערוצי הידברות - שמירה על ערוצי הידברות ישירים או עקיפים, גם בעתות משבר, שיאפשרו העברת מסרים ברורים ומניעת הידרדרות בלתי רצויה. האתגר הישראלי המרכזי אינו רק כיצד להגיב טקטית לצעדיה של טורקיה, אלא כיצד למנוע מצב שבו מאזן הכוחות החדש והשאיפות ההגמוניות של ארדואן בצפון סוריה יוצרים מציאות אסטרטגית בלתי הפיכה המאיימת על ביטחון ישראל. המסר המרכזי למקבלי ההחלטות בירושלים צריך להיות ברור: המלחמה הקרה בין ישראל לטורקיה כבר אינה "קרה" כפי שהייתה. היא מתחממת בהדרגה, והסיכון האמיתי אינו בהכרח החלטה מודעת של אחד הצדדים לצאת למלחמה כוללת - אלא הידרדרות דינמית הנובעת מתקרית טקטית, טעות בזיהוי או הערכת חסר של כוונות היריב.

לכן, לצד נחישות מבצעית והרתעה אסטרטגית, ישראל זקוקה גם לשליטה הדוקה במנגנוני ההסלמה, לתיאום הדוק עם וושינגטון ולבניית מנגנוני מניעת חיכוך אמינים. שילוב מושכל בין הפעלת כוח מוגבל ומדויק, מודיעין איכותי ודיפלומטיה אקטיבית, הוא הדרך היחידה לשמר את העליונות האסטרטגית של ישראל במרחב הצפון - מבלי להיגרר למלחמה רב-זירתית שאיש אינו מעוניין בה.

על הכותב: ד"ר איתן לסרי, מומחה לממשל ומדיניות ציבורית גיאו־אסטרטגית, יזם עסקי ומומחה לטורקיה. לשעבר יועץ לראשי ממשלה, פרשן בכיר בתקשורת.