"נמות ולא נתניהו": החרמת רה"מ והימין, והעדפת שותפות פוליטית עם הסיעות הערביות | פרשנות

יש רגעים שבהם מנהיגות נבחנת לא בכוח הסיסמאות שהיא משמיעה, אלא בנכונותה להתמודד עם המציאות ולהתעלות מעל האינטרסים הפוליטיים הצרים. הקריאות לאחדות לאומית, לממלכתיות ולריפוי הקרע בחברה הישראלית נשמעות מכל עבר, אך דווקא ברגע האמת מתגלה הסתירה: מי שמדברים על אחדות הם לעיתים אלה שמציבים את החרם הפוליטי כתנאי ראשון להקמת ממשלה.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

המציאות שלאחר הבחירות - שבה רוב הציבור בחר שלא להעניק ניצחון מוחלט וחד-משמעי לאף מועמד, וכאילו הורה למנהיגיו ללכת לממשלת אחדות - מציבה שאלה עקרונית בפני הדמוקרטיה הישראלית: כיצד ניתן להטיף להכלה ולפלורליזם, ובה בעת להדיר מחנה פוליטי שלם המונה מיליוני אזרחים שזכה לייצוג פרלמנטרי משמעותי? כיצד אפשר לפסול מראש שותפות עם הליכוד ועם בנימין נתניהו, אך במקביל לבחון הישענות על תמיכת הסיעות הערביות כאשר הדבר משרת את המטרה הפוליטית של החלפת השלטון?

אין מדובר בהכרח בפסילת הלגיטימיות של שיתוף פעולה עם נבחרי הציבור הערבים, אלא בדרישה חד-משמעית למבחן שוויוני של עקרונות, שותפויות ואחריות לאומית. הדמוקרטיה אינה יכולה להיות לגיטימית רק כאשר תוצאותיה משרתות מחנה מסוים. השאלה האמיתית הניצבת לפתחנו היא האם ישראל זקוקה לממשלת אחדות אמיתית, או לממשלת חרמות העוטפת את עצמה בסיסמאות חלולות של אחדות?

אחדות - הצעה של הימין, או עיקרון שמחייב את שני המחנות?

לאורך השנים, היו אלה בעיקר מנהיגי הימין בישראל אשר הציעו פעם אחר פעם שותפות רחבה עם מפלגות המרכז והשמאל, גם כאשר יכלו להקים ממשלה צרה על בסיס המחנה שלהם בלבד. הדוגמה הבולטת היא בנימין נתניהו, שהוביל ב-2020 להקמת ממשלת חילופים עם בני גנץ תוך חלוקת סמכויות והסכמה על רוטציה בראשות הממשלה, כפי שפעל גם ב-2012 כשצירף את קדימה בראשות שאול מופז לממשלתו. וכפי שפעל יצחק שמיר מול פרס בממשלות האחדות בשנות ה- 80. מנגד, לאחר ניצחון העבודה ב-1992 הקים יצחק רבין ממשלה עם מרצ וש"ס ללא הליכוד, וב-2021 הוקמה ממשלת בנט-לפיד שכללה מפלגות מימין, מהמרכז ומהשמאל, אך הותירה את הליכוד מחוץ לקואליציה. אין בכך פסול כשלעצמו, שהרי למנצח בבחירות שמורה הזכות לנסות להרכיב ממשלה בהתאם לתוצאות ולשותפים הזמינים לו.

אך בדיוק בנקודה זו מתחדד הפרדוקס: מדוע הדרישה לאחדות ולשותפות רחבה נשמעת בעוצמה רבה כאשר הימין מחזיק בשלטון, אך אינה הופכת לעיקרון מחייב כאשר מחנה השמאל מקבל את ההזדמנות להרכיב את הממשלה? אחדות בימים רגישים בפן הבטחוני והמדיני אינה מנגנון שבאמצעותו מחנה אחד מבקש מהאחר לוותר, להתפשר ולהיכנס תחת הנהגתו בלבד. היא מחייבת נכונות הדדית להכיר בלגיטימיות של היריב, לחלוק באחריות השלטונית ולתת ביטוי מעשי לעמדותיהם של מיליוני אזרחים שבחרו אחרת. אם שותפות רחבה היא צורך לאומי קיומי - עליה להיות עיקרון דו-צדדי, ולא דרישה שמופנית תמיד לכיוון אחד בלבד.

האיום הביטחוני מחייב אחדות - לא עוד חרמות פוליטיים

הקריאה לאחדות לאומית אינה נשמעת בחלל ריק. עליית המתח הביטחוני מול איראן, האיומים האזוריים והאתגרים האסטרטגיים הניצבים בפני מדינת ישראל מחייבים הנהגה אחראית, יציבה ומאוחדת. ראש הממשלה נתניהו הצהיר לאחרונה לפחות כמה פעמים : "זהו צו השעה, ואני אמשיך לנסות ולהושיט יד". זו אינה רק הצהרה פוליטית, אלא הכרה בצורך הלאומי הדחוף לנוכח עמידתה של ישראל בחזיתות מורכבות.

דווקא עכשיו, כאשר המדינה נדרשת לחזית פנימית מלוכדת ולעורף איתן, אסור למנהיגיה להמשיך לנהל את הפוליטיקה באמצעות חרמות ופסילות אישיות. היד המושטת של נתניהו מחייבת גם את גדי איזנקוט ואת מנהיגי האופוזיציה להראות נכונות אמיתית להידברות ולפשרה. במקביל, אי אפשר להתעלם מאירועים מקוממים בכנסת, שבהם חברי כנסת ערבים בחרו להחרים את שירת ההמנון הלאומי.

דווקא ברגעים אלה נדרשת הבחנה חדה וברורה בין מחלוקת פוליטית לגיטימית לבין מחויבות לסמלי המדינה ויסודותיה. על מנהיגי המחנה הציוני לחדול מהישענות פוליטית על מי שאינם שותפים למחויבות הבסיסית הזו, ולבחון ברצינות שותפות עם המחנה הלאומי. מול האיום האיראני והחזיתות הפעילות, ישראל זקוקה לממשלת אחדות ציונית ורחבה - לא לממשלת חרמות.

עקרונות שהופכים לקלף מיקוח ומבחן המנהיגות

הפער בין הסיסמאות למציאות מתבלט עוד יותר לנוכח אמירות של דמויות מרכזיות במחאה, שהביעו נכונות להתפשר אפילו בסוגיות ליבה כמו פטור מגיוס חרדים - סוגיה שהוצגה במשך חודשים כקו אדום מוסרי וביטחוני כנגד כל החרדים ומחנה הימין, ובלבד שיושג היעד של החלפת נתניהו. כאשר עיקרון יסוד חברתי וביטחוני הופך לגמיש רק למען השגת מטרה פוליטית נקודתית, מתעורר חשש כבד כי עקרונות היסוד הפכו לקלף מיקוח בלבד והמטרה היחידה היא החלפת נתניהו.

ברור לנו כי האחריות לאחדות אינה מוטלת אך ורק על ראשי האופוזיציה, אלא מחייבת את שני הצדדים. הצהרת הנכונות של נתניהו אינה פוטרת אותו ממבחן מעשי מצידו: אם ברצונו להוביל ממשלה רחבה, ראוי שיבהיר על מה הוא מוכן להתפשר וכיצד ייחלקו הסמכויות בין הצדדים. מנגד, גם טענות האופוזיציה לאחדות אינן יכולות להתבטא בדרישה שנתניהו יוותר מראש על כל שותפיו ועל נוכחותו בעיקר נוכח העובדה שהוא זכה במספר הרב ביותר של מנדטים והפך לסיעה הגדולה בבחירות הללו, ללא כל פשרה מצידן. אחדות אינה מערכת שבה צד אחד נדרש לוותר על הכול.

כמו כן, אי אפשר לנהל דיון ציבורי רציני תוך מחיקת הישגיה של ממשלת נתניהו במערכה הרב-חזיתית - הפגיעה הקשה בחמאס ובחיזבאללה, המאבק הישיר מול איראן והעמקת הברית האסטרטגית עם ארה"ב - לצד הניסיון המדיני והביטחוני העשיר שצבר נתניהו יותר מכל מועמד אחר. מנגד, כדי לבנות אמון מחוזק בין הצדדים ראוי להכיר באחריות הלאומית של ממשלתו לאירועי 7 באוקטובר. אך ביקורת נוקבת ואחריות אינן צריכות להפוך לחרם פוליטי שמשתק את מדינה שלמה.

השורה התחתונה: להתעלות מעל החשבון המחנאי

בסופו של דבר, המבחן הניצב בפני בנימין נתניהו וגדי איזנקוט אינו מי מהם יצליח להשיג ניצחון פוליטי על יריבו, אלא מי מהם יגלה את האומץ המנהיגותי להעמיד את האינטרס הלאומי לפני החשבון המחנאי הצר. נתניהו צריך להוכיח כי הצעתו לממשלת אחדות היא הצעה מעשית, הכוללת נכונות לשינויים נדרשים. איזנקוט, שקיבל את ההזדמנות להוביל ראשון מהלך להרכבת ממשלה, חייב להוכיח כי הוא מנהיג לאומי ולא רק מנהיג של גוש פוליטי, וכי הוא מסוגל להשתחרר מהחרמות ומתניות מוקדמות של חלק מתומכיו שהובילו את המחאה הקשה כנגד ממשלת נתניהו בשטח.

המשך החרמת מחנה שלם, לצד נכונות להתפשר על עקרונות שהוצגו בעבר כקו אדום רק כדי להדיח אדם אחד, אינו מתכון לאחדות - אלא מתכון להעמקת הקרע ולחוסר יציבות שלטונית מתמשך. אחדות אמיתית אינה נמדדת במספר האנשים שמסכימים איתך, אלא בנכונותך לשבת ולשתף פעולה גם עם מי שאינם מסכימים איתך. מדינה לא מנהלים באמצעות חרמות. מנהלים אותה באמצעות אחריות, פשרות הדדיות ואומץ מנהיגותי. הגיע הזמן להפסיק לשאול מי יצליח להדיח את נתניהו, ולהתחיל לשאול מי מסוגל לחבר מחדש את מדינת ישראל.

על הכותב: ד"ר איתן לסרי, מומחה לממשל ומדיניות ציבורית גיאו-אסטרטגית. לשעבר יועץ לראשי ממשלה ושרים, ופרשן בכיר למדיניות, פוליטיקה ואסטרטגיה בתקשורת.