חמאס פירק את הממשלה - אבל לא את השלטון: מי באמת מנהל את עזה? | ברוך ידיד

לפני כחודש הודיע ארגון הטרור חמאס כי הוא מוותר על הממשל האזרחי ברצועת עזה. לכאורה, זו הייתה אמורה להיות נקודת מפנה: חמאס אינה עוד הכתובת האזרחית, ובמקומו אמור לקום מנגנון פלסטיני חדש שינהל את חיי התושבים. אלא שהתמונה העולה כיום מתוך הרצועה מורכבת הרבה יותר, כי חמאס אולי ויתר על תואר השלטון, אבל הוא אינו מוותר על יכולת השליטה.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

במקום ממשלה גלויה, מתפתח ברצועה מודל אחר: שליטה מרחוק, באמצעות מנגנוני ביטחון, אנשי מנגנון, עיריות, חמולות, מתווכים, מוקדי חלוקת מזון ורשתות כלכליות. במילים אחרות, בעזה יש פחות "ממשלת חמאס" ויותר חמאס שמנהל חלקים מהממשלה מאחורי הקלעים.

וזו אולי אחת ההתפתחויות החשובות ביותר להבנת היום שאחרי המלחמה. עזה אינה נטולת שלטון, היא פשוט מתנהלת בכמה שכבות. כדי להבין מי באמת מנהל את הרצועה, לא מספיק לבדוק מי יושב במשרד ממשלתי ומי חותם על מסמך ולכן צריך לשאול שאלה אחרת: מי נותן בעזה את ההוראה ומי מסוגל לאכוף אותה?

התשובה משתנה מתחום לתחום: בתחום האזרחי, העיריות מנסות לחזור לפעילות; בתחום הביטחוני, חמאס עדיין מחזיק ביכולת משמעותית להפעיל כוח; בתחום החברתי, החמולות ממלאות חלק מהוואקום; ובתחום הכלכלי, סוחרים, מתווכים, כנופיות וגורמי כוח מתחרים על משאבים. אבל בתחום הפוליטי, חמאס כבר מסתכל מעבר לעזה אל הבחירות הפלסטיניות ואל השאלה מי ישלוט ביום שאחרי.

לכן התמונה בעזה איננה של "שלטון אחד" אלא תמונה של מערכת רב-שכבתית, שבה חמאס אינו חייב לשלוט בכל דבר כדי להישאר הגורם החזק ביותר.

עשרה תחומים - ועשרה מוקדי כוח יש ברצועה:

ביטחון ואכיפה - עדיין בידי חמאס

התחום הזה עדיין בידי חמאס, וגם אם המנגנון האזרחי של חמאס פורק רשמית, היכולת להפעיל כוח אינה נעלמת יחד איתו, כי מי שמחזיק בנשק, במודיעין, ביכולת חקירה וביכולת לעצור אנשים, מחזיק במפתח למשילות.

לפי מידע המגיע מתוך הרצועה, חמאס ממשיך להפעיל מנגנוני הפחדה וחקירה, ובין היתר נטען על פעילות של מתקני חקירות במתחמים רפואיים. אם המידע הזה יאומת, המשמעות ברורה: המנגנון הביטחוני ממשיך להתקיים גם כאשר המנגנון האזרחי אמור להתפרק, כלומר חמאס יכול לוותר על משרד, מבלי לוותר על הכוח שמאחוריו.

העיריות כגורם אזרחי מרכזי - תחת סביבת הכוח של חמאס

כאן מתרחשת אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר: עיריית עזה חוזרת לעבוד על קווי ביוב, עיריית אל-מע'אזי מפנה הריסות ופותחת רחובות, עיריית ח'אן יונס מנסה לשקם את העיר במסגרת קמפיין "ח'אן יונס היפה", ובעיריית ג'באליה מופעלים גנרטורים לשיקום בארות מים.

לכאורה, זו הוכחה לחזרת הממשל המקומי, אבל צריך להיזהר מהמסקנה הזו, כי עירייה יכולה להיות עצמאית מבחינה מנהלית, ועדיין לפעול בתוך מרחב שבו הגורם החמוש החזק ביותר הוא חמאס (ראו ראש עיריית עזה). לכן העיריות כיום הן מנגנון שירות, לא בהכרח מנגנון ריבונות.

מזון וסיוע - בידי מוקד כוח מבוזר

המזון הוא אחד ממקורות הכוח החשובים ביותר ברצועה. לפי מקורות ברצועה, קווי חלוקת מזון מגיעים גם לידי כנופיות וגורמים מקומיים המזוהים עם מוקדי כוח שונים. המשמעות היא שמי ששולט בחלוקת המזון יכול להשפיע על האוכלוסייה גם ללא משרד ממשלתי.

בעזה של היום, שק קמח, משאית סיוע או נקודת חלוקה יכולים להפוך לכלי שלטוני. כאשר חמאס מצליח להשפיע על מי שמחזיק בנקודות החלוקה, הוא אינו חייב להחזיק בעצמו בכל משאית.

התנועה בתוך הרצועה והיציאה ממנה - בידי חמאס

גם השליטה בתנועת התושבים היא מקור כוח, כאשר סוגיית היציאה דרך מעבר רפיח הפכה למשאב בעל ערך עצום. מקורות ברצועה טוענים לתשלומים של עשרות אלפי דולרים עבור יציאת חולים למצרים. המספרים האלה דורשים אימות עצמאי, אבל עצם קיומן של טענות כאלה מצביע על שוק של מתווכים, רשימות ותשלומים סביב היכולת לצאת מהרצועה.

אם גורם כלשהו מסוגל להשפיע על מי נכנס לרשימה ומי נשאר מחוץ לה, הוא מחזיק בידיו כוח פוליטי וחברתי עצום. זו כבר אינה רק שאלת גבול, אלא שאלת שליטה באוכלוסייה.

מערכת הבריאות

הבריאות היא מערכת אזרחית שהפכה למרחב של כוח: בתי החולים אמורים להיות אחד המרחבים האזרחיים המובהקים ביותר, אלא שלפי מידע שמגיע מתוך הרצועה, במתחמים רפואיים מתקיימת גם פעילות של גורמי ביטחון וחקירה.

הטענות בנוגע לבית החולים נאצר ולבית החולים "חללי אל-אקצא'" מחייבות בדיקה ואימות, אך אם יתבררו כנכונות, מדובר באינדיקציה משמעותית לכך שהגבול בין המרחב האזרחי לבין המנגנון הביטחוני מיטשטש, וזה בדיוק ההבדל בין "ממשלה" לבין "כוח שלטוני". כל ממשלה זקוקה למשרד, "כוח שלטוני" זקוק רק ליכולת להיכנס למשרד ולהורות לאחרים מה לעשות.

החמולות - כוח חברתי, לא בהכרח אלטרנטיבה בעזה של הפליטים

החמולות בעזה הפכו לגורם משמעותי יותר ככל שהשלטון המרכזי נחלש. הן מנסות לפתור סכסוכים, לספק הגנה, לתווך בין משפחות ולפעמים גם להשתתף במנגנוני חלוקת סיוע, אבל החמולות אינן בהכרח אלטרנטיבה לחמאס.

ברוב המקרים הן פועלות בתוך אותו מרחב כוח ולכן כאשר חמולות קוראות להפסקת אש שתשאיר את הנשק של חמאס בידיו, אין לראות בכך בהכרח מרד נגד חמאס.

פשיעה

בהיעדר משילות, ברחובות גואה הפשיעה. כאן נוצר אחד האתגרים הגדולים ביותר. גורמים העוסקים בענייני חמולות מתארים עלייה בתופעות של רצח, גניבה וביזה, לצד התפשטות הפשיעה והסמים. זהו סימן קלאסי של ואקום שלטוני. כי כאשר המדינה נחלשת, השוק הפלילי מתחיל לתפוס את מקומה.

אבל כאן יש גם פרדוקס: הפשיעה אינה בהכרח מחלישה את חמאס, במקרים מסוימים היא יכולה דווקא להגדיל את חשיבותו, כי ככל שהרחוב כאוטי יותר, כך עולה הביקוש לגורם המסוגל להשליט סדר. זה מאפשר לחמאס להציג את עצמו לא רק כמי שמחזיק בנשק, אלא כמי שמסוגל למנוע כאוס מוחלט.

כסף וכלכלה - שליטה באמצעות מחסור

שליטה באמצעות מחסור: גם כאן אין עוד "משרד אוצר של חמאס" במתכונת הישנה, אבל עדיין קיימים מוקדי כוח כלכליים. מחסור במזומן, מחירים גבוהים, תיווך, הברחות, גביית תשלומים ושליטה במשאבים הופכים כולם לחלק ממערכת הכוח.

כאשר יש מעט כסף והרבה צרכים, מי שמחזיק במזומן, בסחורה או בגישה למשאב הופך לשחקן פוליטי. זו הסיבה שגם כלכלה שחורה יכולה להפוך לכלי משילות.

מוסדות אזרחיים - חינוך, דת ועבודה

במקביל לכל אלה, המנגנון האזרחי לא נעלם. משרד החינוך עוסק בהשלכות המלחמה על ההשכלה הגבוהה, משרד העבודה מקדם תוכניות הכשרה מקצועית, אגף המסגדים מפעיל קורסים בתחום הדת, מנגנוני פיוס פועלים כדי ליישב מחלוקות בין משפחות וגורמים מקומיים. כל אלה יוצרים תמונה מעניינת, והשאלה היא מי יצליח להשתלט עליהם כאשר יגיע רגע ההכרעה.

הפוליטיקה

כאן חמאס כבר מסתכל אל יהודה ושומרון וזה אולי החלק החשוב ביותר: חמאס אינו מסתפק בהישרדות בעזה, הוא מבקש להישאר שחקן במערכת הפוליטית הפלסטינית. ההכרזה על כוונתו להשתתף בבחירות והקריאה לתושבים להירשם בפנקס הבוחרים מלמדות שהארגון אינו רואה את עצמו ככוח זמני שצריך להיעלם לאחר המלחמה. להיפך - האסטרטגיה יכולה להיות "בעזה, נשמור על הכוח", במערכת הפלסטינית, "נשיג לגיטימציה" ובבחירות, "נהפוך את הכוח הצבאי והחברתי להון פוליטי".

נראה שיש מולנו שלושה סוגים של חמאס: חמאס כממשלה חלשה מאוד, ואולי אכן הארגון ויתר רשמית על האחריות האזרחית הישירה. חמאס כארגון ביטחוני וצבאי עדיין מחזיק ביכולת להפעיל כוח ולהשפיע על הרחוב. חמאס כתנועה פוליטית וחברתית, מנסה להישאר חלק מהמערכת הפלסטינית ולבנות לעצמו לגיטימציה ליום שאחרי.