המלחמה הקרה החדשה במזרח התיכון: ישראל וטורקיה במאבק על עיצוב הסדר האזורי

נפתח באזהרה אסטרטגית: סיכוני צמיחתו של הציר הסוני הניאו-עת'מאני על חורבות הוואקום השיעי. בעקבות מערכת "עם כלביא" והפגיעה האנושה והמתמשכת בציר הרדיקלי בהובלת טהרן, המערכת האזורית של המזרח התיכון ניצבת בפני תפנית דרמטית - פירוק "ציר ההתנגדות" השיעי בשלוש השנים האחרונות, החל בהחלשת חיזבאללה בלבנון, עובר לריסוק שלטון חמאס בעזה ומשם לערעור הנוכחות האיראנית בסוריה הוליד ואקום אסטרטגי עמוק. 

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

אולם, בשיח הציבורי והביטחוני בישראל נוטים לעיתים להניח כי שקיעת השיעים תביא עימה יציבות באופן אוטומטי. זוהי שגיאה תפיסתית חמורה. המציאות הגיאופוליטית מוכיחה כי אל תוך החלל הזה שואפת להיכנס בעוצמה שחקנית נחושה, מתוחכמת ומסוכנת לא פחות: טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן.

התפיסה הגורסת כי "טורקיה היא איראן החדשה" הולכת וקונה לה אחיזה בירושלים. אף שהיא דורשת סיוג - בהינתן חברותה של אנקרה בנאט"ו וזיקתה המורכבת למערב, היא משקפת נכונה את עומק הסיכון הגיאו-אסטרטגי. אנו עדים לראשיתה של "מלחמה קרה אזורית" בין שתי המעצמות הלא-ערביות הנותרות במרחב: ישראל, המבקשת לקדם סדר יציב המבוסס על הסכמי אברהם וצירים מתונים; וטורקיה, המונעת מחזון אימפריאלי ניאו-עות'מאני, השואפת להקים ציר סוני הגמוני חלופי שיוצב בחזית העימות מול ישראל ויוביל את העולם המוסלמי. 

הצהרתו הרשמית של ארדואן לפיה "ביטחונה של טורקיה לא מתחיל רק בהאטיי, אלא גם בחאלב, דמשק וביירות", אינה רטוריקה ריקה. היא מסמנת דוקטרינת התערבות אקטיבית המבקשת לרשת את ההשפעה האיראנית בלב המזרח התיכון ולייצר משוואת ביטחון אזורית חדשה, המציבה את אותה כמעצמה בעלת זכות התערבות במרחב כולו.

להלן, שמונת מוקדי החיכוך האסטרטגיים והתפתחות הציר הסוני

המתח המצטבר בין ירושלים לאנקרה אינו נקודתי, אלא מתפרס על פני שמונה זירות השזורות זו בזו במאבק על עיצוב המרחב:

1. זירת עזה וחמאס: בעוד שישראל רואה בפירוק המוחלט של חמאס יעד קיומי, טורקיה רואה בהשארתו כשחקן משמעותי אינטרס עליון. ארדואן מציג את חמאס כ"תנועת התנגדות" לגיטימית ולא כארגון טרור. המאמץ הטורקי למצב עצמו כערב פוליטי והומניטרי ב"יום שאחרי" נועד להבטיח לאנקרה מנוף השפעה קבוע בתוך הרצועה, דבר המיתרגם להתנגדות ישראלית נחרצת לכל דריסת רגל טורקית במנגנוני הפיקוח והביטחון העתידיים.

2. הזירה הסורית: נפילת משטר אסד והסתלקות הכוחות השיעיים יצרו חלל פוליטי וצבאי שטורקיה ממהרת לנצל. עבור ישראל, הסיכון המיידי הוא הקמת בסיסים צבאיים טורקיים קבועים במרכז ובדרום סוריה, העלולים להגביל את חופש הפעולה האווירי של חיל האוויר. יתרה מכך, יוזמות תשתית, מסחר ואנרגיה טורקיות בסוריה עלולות לעקוף ולמסמס את מסדרון התעבורה האסטרטגי הודו-המזרח התיכון-אירופה (IMEC) שבו ישראל מהווה חוליה מרכזית.

3. לבנון וחיזבאללה: ככל שאיראן נחלשת, ארדואן מבקש להיכנס בנעליה בביירות כמגן הריבונות והמדינה הלבנונית. פריסת חסות טורקית על לבנון פירושה שכל הסלמה עתידית מול שיירי חיזבאללה או הממשל הלבנוני עלולה להוביל לחיכוך מדיני, כלכלי וצבאי ישיר מול טורקיה, המבקשת לבסס מעמד של שחקנית מרכזית בזירה זו.

4. הסוגיה הכורדית וגורל איראן: היחלשות טהרן מספקת לאנקרה הזדמנויות אך גם איומים. קריסה מוחלטת של המשטר האיראני עלולה להוביל לכאוס ולהקמת ישות כורדית עצמאית, אשר תעורר מגמות בדלניות בקרב המיעוט הכורדי בתוך טורקיה. כאן מתגלע פער אינטרסים מובנה: ישראל עשויה לראות בהתפוררות איראן הזדמנות היסטורית, בעוד שטורקיה חרדה מהשלכותיה הלאומיות ומנהלת מערכה קשה נגד גורמים כורדיים בסוריה ובעיראק.

5. מזרח הים התיכון ("המולדת הכחולה"): באמצעות דוקטרינת "Mavi Vatan", טורקיה תובעת ריבונות על שטחים ימיים נרחבים, תוך קריאת תיגר ישירה על זכויותיהן הימיות של יוון וקפריסין. הברית הגיאו-אסטרטגית שפיתחה ישראל עם אתונה וניקוסיה, הכוללת פריסת מערכות הגנה ושיתוף פעולה אנרגטי, נתפסת באנקרה כאיום ממוקד שנועד לכתר אותה. אנקרה מנסה כעת לקרב אליה את מצרים במטרה לפורר את הציר הטריטרלי הישראלי-הלני.

6. המלחמה הכלכלית והדיפלומטית: חרם המסחר המוחלט שהטילה טורקיה על ישראל, לצד הובלת קמפיינים בינלאומיים והצטרפות להליכים משפטיים בטריבונלים בינלאומיים, מהווים עליית מדרגה משמעותית. ההתבטאויות של ארדואן חצו מזמן את גבולות הביקורת הלגיטימית והפכו ללוחמת דה-לגיטימציה חריפה נגד עצם קיומה של המדינה.

7. התעצמות צבאית מואצת: טורקיה מפיקה לקחים מהעליונות הטכנולוגית, המודיעינית והתקיפה שהפגינה ישראל במלחמה מול איראן ושלוחותיה. כתוצאה מכך, היא מאיצה את פיתוח מערכת הגנה האווירית הרב-שכבתית הלאומית שלה, "כיפת פלדה" (Steel Dome), ומשקיעה במערך טילים בליסטיים ארוכי טווח ("טייפון" ו"ג'נק") במטרה לייצר משוואת הרתעה חדשה לחלוטין מול ישראל.

8. ריסון אמריקאי במאבק על הסדר האזורי: למרות הקו הניצי, מעורבותה של ארצות הברית נותרת בלם מרכזי. הממשל בוושינגטון חותר לשמר את שותפותיו האסטרטגיות תחת המטרייה המערבית ולמנוע גלישה לעימות פיזי ישיר. גם הנשיא דונלד טראמפ, שהבהיר את הערכתו לארדואן כ"מנהיג חזק", פועל לשמר ערוצי הידברות פתוחים. שיתוף פעולה מסוים בין המדינות בבלימת ההשפעה האיראנית בקווקז ובחלקים מסוריה מהווה משקולת נגד חיונית.

סיכום והמלצה אסטרטגית לירושלים

בשורה התחתונה, הניצחון הטקטי הישראלי על הציר השיעי מחייב ערנות אסטרטגית מיידית מפני התייצבותו של איום חלופי. פניו של העשור הקרוב לא יעמדו בסימן מלחמה קונבנציונלית ישירה בין ירושלים לאנקרה, אלא בסימן מלחמה קרה אזורית רב-זירתית - מאבק מתמשך על השפעה, בריתות, אנרגיה ונתיבי סחר, שיתפרס מעזה וסוריה, דרך לבנון ועד למימי מזרח הים התיכון והקווקז. 

על קובעי המדיניות בירושלים להבין כי הציר הסוני הרדיקלי שמנסה טורקיה לגבש עלול להיות בעל כושר התמדה, לגיטימיות בינלאומית ועוצמה כלכלית רבה יותר מאשר הציר השיעי המרוסק. ישראל נדרשת לחזק באופן מיידי את ברית ההגנה והאנרגיה הימית עם יוון וקפריסין, למסד ערוצי הרתעה ותיאום ביטחוני ("הקו החם") מול אנקרה בסוריה, ולמנף את השפעת הממשל האמריקאי כדי להבהיר לארדואן את גבולות הגזרה האדומים והבלתי מתפשרים של מדינת ישראל במזרח התיכון החדש.

ד"ר איתן לסרי, מנכ"ל "אתגר", מומחה לממשל ומדיניות גיאו-אסטרטגית, לשעבר יועץ לראשי ממשלה ופרשן בכיר בתקשורת.