אסור לדומם את גלי צה"ל | דעה

הסיפור של תחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל, שהוקמה בשנת 1950, הוא סיפור ישראלי קלאסי. ברור שהיום אף אחד לא היה מחליט על הקמת תחנת רדיו צבאית המשדרת לכלל אזרחיה של מדינת ישראל. האנומליה הזאת, של תחנת שידור צבאית במדינה דמוקרטית, זועקת לשמיים מיום הקמתה של התחנה, אבל עדיין - אסור לסגור את גלי צה"ל.

אני באופן אישי מילאתי מספר תפקידים בתחנה הצבאית. הייתי מפקד גל"צ והעורך הראשי של התחנה במשך ארבע שנים - קדנציה מלאה שבמהלכה היו ארבע מערכות בחירות לכנסת, קורונה אחת, מבצע שומר חומות אחד ובחירות בארצות הברית. הייתי גם כתב התחנה בדרום וברצועת עזה וגם ערכתי את תוכנית האקטואליה "בוקר טוב ישראל" במשך כמה שנים. מהניסיון שלי אני מבקש לומר את הדבר הבא - אסור לסגור את גלי צה"ל, ואסור לדומם את הקולות של החיילים ושל האזרחים, הנשמעים בתחנה מדי יום. 

התחנה מלווה אותנו במשך עשרות שנים בימים של אור ותקווה וגם בימים של חושך ומשבר. התחנה היא פס הקול של כולנו. גלי צה"ל היא נכס צאן ברזל שצריך לשמור עליו כמו ששומרים על פרח מוגן.

היום מתקיים דיון בבית המשפט העליון בעתירות שעתידות לחרוץ את גורל התחנה. האם אנחנו יכולים לחשוב שאפשר לוותר על "קולה של אמא"? על "ארבע אחרי הצהריים"? על "עוד מעט נהפוך לשיר"? על "אלה האחים שלי"? על "האוניברסיטה המשודרת"? על "ציפורי לילה"? על "מדינה בדרך"? ועל עוד נכסי תרבות שגדלנו עליהם ועדיין גדלים עליהם? אז זהו שלא. 

אפשר לתקן, אפשר לשנות, אפשר לשפר, אבל בטח לא לסגור ובטח ובטח שלא לדומם את הקול הכי אותנטי בחברה הישראלית - קול שבו אין יותר ימין ואין יותר שמאל, אין מרכז ופריפריה, אין דתיים וחילונים. יש שם את כולנו. גלי צה"ל היא התחנה הישראלית, הבית של החיילים שהם - כידוע - צבא העם.