תרבות ה-Woke גוססת, אבל מה שבא במקומה החזיר את צלבי הקרס למיינסטרים המערבי

לפני כחצי שנה, המגיש הבריטי המפורסם פירס מורגן הכריז על מותה של תרבות ה-Woke. המונח, שהוטבע על ידי אפרו-אמריקנים עוד בשנות ה-30, שימש במקור כקריאה למודעות לגזענות תחת הביטוי המוכר "Stay Woke". בשנות ה-2010 הוא זכה לפופולריות עצומה ברשתות והתרחב למודעות כוללת לאי-שוויון חברתי, גזענות ולהט"ב.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

בהמשך, הרעיון עבר הטיה קיצונית למערכת נוקשה המחלקת את העולם באופן דיכוטומי למדכאים ומדוכאים, שבה האדם המערבי הלבן הוא תמיד המדכא. התפיסה הזו ריסקה את רעיון המריטוקרטיה, השאיפה להתקדם בחיים על בסיס עבודה קשה וכישורים, והחליפה אותה בהנדסת שוויון כפוי.

כשנשארו בלי מטרות: דור הלוחמים שמצא את ישראל

לפני כ-200 שנים נאבקו שחורים ובעלי בריתם בעבדות, שהרי ללא שותפים, המיעוט לעד יישאר מדוכא. לפני 150 שנים נלחמו נשים על זכות ההצבעה. בשנות ה-40 הן השתלבו בשוק העבודה, שנות ה-60 הביאו את זכויות האזרח, שנות ה-70 את הפמיניזם, ולאחרונה נרשמו מאבקי הלהטּ"ב לנישואים חד-מיניים.

הדורות הקודמים הציגו התקדמות חסרת תקדים; מדדי העוני והרעב צנחו ב-50 השנים האחרונות בקצב היסטורי, לצד זינוק ברווחה. בעולם שבו הכל נגיש ומתועד תוך דקות, נוצר פרדוקס: הדור הנוכחי, זה עם הטלפון ביד, חונך להיות "לוחם צדק", אך המטרות הגדולות כבר הושגו.

לתוך הוואקום הזה, ועל רקע תסכול כלכלי של בני דור המילניום, נכנס האלמנט הפלסטיני. האירועים שאחרי השבעה באוקטובר הוכיחו שלא מדובר בהתעוררות ספונטנית; כבר בשמיני באוקטובר, לפני שצה"ל פעל בעזה, הרחובות במערב הוצפו בהפגנות מאורגנות שחיכו לרגע הנכון. תשתית זו קפצה על עגלת ה-Woke והפכה לכלי להלבנת אנטישמיות מודרנית: אתה לא אנטישמי, מגן הדוד בבית הכנסת פשוט מזכיר לך את דגל ישראל.

וכאן גם נכנס המושג האקדמי "Intersectionality" (הצטלבויות), לפיו פעיל למען מטרה אחת מחויב להילחם למען כולן כי "אף אחד אינו חופשי עד שכולם חופשיים". הרעיון המבלבל הזה אִפשר לגורמים קיצוניים לחטוף אנרגיה צעירה לכיוונים שליליים. העובדה שסטודנטים מהללים כיום את חמאס והחות'ים בגלוי מראה את עומק הבור האידיאולוגי של דור העתיד.

מלכודת האנטישמיות והלבנת השנאה

במשוואה זו ישראל נקלעה למלכודת תודעתית. אף על פי שיהודים הם מיעוט נרדף היסטורית, ישראל נתפסת ככוח חזק ועשיר. ההצלחה הזו הושלכה על הקהילות בעולם, והובילה חלק מהן, דוגמת 35% מיהודי ניו יורק שהצביעו לשונא ישראל זוהראן ממדאני, לאמץ עמדות של "לא בשמי" כלפי ישראל כדי לזכות בהגנת ה-Woke.

התרבות הזו חלחלה לחדרי חדשות ופינתה דרך לאנטישמיות בשם המדוכאים. דוגמה מובהקת לכך היא רשת ה-BBC, שבין היתר תרגמה סרט דוקומנטרי מעזה ושינתה את כינויי הגנאי כלפי יהודים למילה "ישראלים" כדי להלבין את השנאה - עבור האידיוטים השימושיים במערב.

עובדות אינן מעניינות את הפרוגרסיביים; באקדמיה פותחו תיאוריות לפיהן מיעוטים אינם יכולות להיות גזענים כלל, תוך התעלמות מכך שבאפריקה עדיין קיימת עבדות שבטית. השילוב בין שטיפת המוח הזו, המדיניות ביהודה ושומרון שמתוסכלת ממנה גם וושינגטון הנוכחית, ואירועי השבעה באוקטובר, הובילו לשפל בתמיכה בישראל בימין ובשמאל.

היום שאחרי: "משפיענאצים" ותגובת הנגד

כעת, כשה-Woke קורסת, כך גם המעצורים שהציבה במרחב הציבורי. תרבות ה-Cancel מתה, ולכולם מותר לומר הכל ברשתות. ובזמן שכינויי גנאי קשים כמו "Retarded" חוזרים למיינסטרים, מה שהכי תופס זה אנטישמיות בוטה. אתה משפיען שוביניסט? חייב להכניס קצת נאציזם לפודקסט שלך. את משפיענית ילדים? כמובן שמצופה ממך לפרסם פוסט על ילדי עזה, ועוד ועוד.

ה-Woke הוא טרנד שחוזר בגלים, וכשהוא נעלם הוא משאיר תגובת נגד אלימה של מיעוט קולני שמאס בשיטור השפה. כל יום אנחנו נחשפים ליותר ויותר אנטישמיות ברשתות, אך גם בשנאה אנטי-מוסלמית, שוביניסטית והומופוביה גלויה.

במציאות הזו, תמונת המצב הפוכה ממה שצופים מחברה ליברלית. ברשתות מקודמת סובלנות מבהילה לג'יהאד וטרור, המגיעה כעת גם כתגובה צינית של תרבות הנגד החדשה. המרחב מוצף בדגלי חמאס, צלבי קרס והערצה גלויה להיטלר, שהפכו לטרנד "מגניב" ובועט בעיני צעירים במערב.

תופעה זו פועלת משני קצוות הספקטרום, הנפגשים בנקודה האנטישמית. בימין הקיצוני צמח טרנד ה"משפיענאצים" בהובלת קנדיס אוונס, ניק פואנטס וטאקר קרלסון, המכשירים שיח גזעני במסווה של חופש ביטוי. מן העבר השני, בשמאל הרדיקלי, השיח מתורגם לחגיגות שמחה מזעזעות ברשתות בעקבות מותו של הפעיל השמרני צ'רלי קירק או לנוכח ניסיונות ההתנקשות בדונלד טראמפ.

שני הקטבים הללו מוכיחים כי מותה של תרבות ה-Woke לא החזיר את השפיות, אלא הסיר את המחסומים מפני אלימות טוטאלית, ובעיקר מפני שנאת יהודים חסרת מעצורים.