לא רק נפט וגרעין: האיום הקיומי החריף ביותר - נמצא במקום אחר לגמרי | מיוחד לסופ"ש

ייתכן שהאיום הביטחוני החריף ביותר במזרח התיכון זורם לכם כרגע מהברז. רובנו רגילים למדוד ביטחון לאומי בפלדה ובחביות נפט, אבל אחד המאבקים הקשים של המאה ה-21 סובב סביב משהו בסיסי בהרבה - מים. משבר האקלים הוא חבית נפץ עבור האזור שלנו. בקהילת המודיעין מבינים שמדובר ב"מכפיל איומים" - גורם שקט אך קטלני, שדוחף סכסוכים פוליטיים קיימים לקצה.

הפקה ובינה מלאכותית: דניאל זינגר/i24NEWS

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

המזרח התיכון וצפון אפריקה הם האזור הפגיע ביותר בעולם, כשכ-15 מתוך 20 המדינות הסובלות ממחסור המים הקשה ביותר ממוקמות ממש סביבנו. באגן הנילוס, אתיופיה בנתה את "סכר התחייה", ומצרים, שהחקלאות ומי השתייה שלה תלויים לחלוטין בנילוס, רואה בצמצום הזרם איום קיומי ומנהלת מאבק חריף שעלול להסלים בכל רגע.

באגן הפרת והחידקל, סכרים שטורקיה בנתה בצפון צמצמו דרמטית את המים שזורמים לסוריה ולעיראק, ייבשו שטחי ענק והבריחו מאות אלפי חקלאים מבתיהם. הבצורת הקשה בסוריה בין 2006 ל-2011 הובילה להגירה פנימית מסיבית של כמיליון וחצי חקלאים אל שולי הערים. המצוקה, האבטלה והקריסה הכלכלית הזינו את התפרצות מלחמת האזרחים ב-2011 ואת הקרקע הפורייה לצמיחת דאעש.

הסיפור הקשה ביותר מתרחש דווקא אצל האויבת הגדולה ביותר של ישראל: איראן. בזמן שהמשטר האסלאמי משקיע מיליארדים בפרויקטים של גרעין ומיליציות במזרח התיכון, היא חווה קריסה הידראולית פנימית חסרת תקדים. ניהול כושל ושאיבת יתר פראית של מי תהום הביאו לייבוש אגמים ונהרות היסטוריים. בערים מרכזיות כמו אספהאן, האדמה פשוט קורסת פנימה בתופעה שנקראת שקיעת קרקע (Subsidence), ונפערים בולעני ענק שמאיימים על תשתיות ובניינים. מחסור המים הוליד הפגנות של חקלאים ותושבים צמאים, ועבור המשטר, משבר המים הוא איום פנימי מסוכן ומערער על יציבות השלטון.

במקביל, משבר האקלים משנה את המפה הכלכלית-אסטרטגית של האזור כולו. במשך עשרות שנים, המזרח התיכון נתפס בעולם דרך פריזמה אחת: הנפט והגז של המפרץ הפרסי. המעבר ההדרגתי לאנרגיות ירוקות ולטכנולוגיות הפחתת פחמן מפחית בהדרגה את משקלו הגיאופוליטי הקלאסי של "הזהב השחור". מרכז הכובד האזורי עובר ממדינות שמפיקות משאבים מתכלים, למדינות שמפתחות טכנולוגיות אקלים ומים (WaterTech). שינוי זה מעצב מחדש את מעורבות המעצמות, ארה"ב, סין ואירופה, שמחפשות כעת שותפויות בתחומי האנרגיה המתחדשת, החקלאות המתקדמת וניהול המים.

כדי להבין את הקשר הישיר לביטחון, צריך להסתכל על מנגנון ההסלמה האזורי: בצורת ומחסור במים מובילים לקריסת חקלאות, שמביאה להגירה המונית לערים, ליצירת עומס על תשתיות ולתסיסה אזרחית, שמחלישה את המדינה ויוצרת ואקום שלטוני. את הוואקום הזה תופסים מהר מאוד גורמי קיצון, ארגוני טרור ומדינות חסות.

איפה ישראל נכנסת לתמונה הזו? ישראל נמצאת בנקודת מפגש ייחודית. מצד אחד, אנחנו "מעצמת מים": כ-80% מהמים הביתיים שלנו מגיעים ממתקני התפלה, ואנחנו ממחזרים כ-90% ממי השפכים לחקלאות. היכולת הזו העניקה לישראל נכס אסטרטגי ראשון במעלה - "דיפלומטיית מים". ישראל מספקת עשרות מיליוני מטרים מעוקבים של מים לירדן מדי שנה, כשהיציבות של הממלכה ההאשמית במזרח היא אינטרס ביטחוני ישראלי.

הדוגמה הבולטת לכך היא "פרויקט Prosperity" - הסכם משולש פורץ דרך שבו ירדן תספק לישראל אנרגיה סולארית מהמדבר, ישראל תספק לירדן מים מותפלים, ואיחוד האמירויות תממן ותבצע. זהו הדגם האולטימטיבי לחיבור בין הסכמי אברהם לאתגרי האקלים. הפרויקט הוקפא בעקבות המלחמה, אבל נערכים דיונים אם לחדשו בעקבות משבר המים בירדן.

מהצד השני, לישראל יש בטן רכה וסיכונים קיומיים בולטים. התלות הריכוזית בחמישה מתקני התפלה לאורך החוף הופכת אותם למטרות איכות עבור טילים מדויקים, כטב"מים ומתקפות סייבר, כאשר שיתוק של מתקן או זיהום ימי נרחב יכולים לייצר משבר לאומי.

בנוסף, קריסת תשתיות השפכים בעזה וביהודה ושומרון מזהמת את אקוויפר ההר ואת החופים שלנו ומאיימת על מתקני ההתפלה בדרום. ברמה המבצעית, גלי חום קיצוניים פוגעים ברציפות האימונים של צה"ל, משנים את חלונות הפעילות המבצעית ומאיצים בלאי של מערכות טכנולוגיות רגישות.

משבר המים והאקלים במזרח התיכון הוא כבר לא תחזית לעתיד, הוא זירה גאו-פוליטית פעילה ודינמית שקורית עכשיו. עבור ישראל, המים הם בו-זמנית גם איום ביטחוני שיש להגן עליו, וגם כלי דיפלומטי חזק לבניית אמון, יציבות ושיתופי פעולה אזוריים. בשנים הקרובות, הביטחון הלאומי שלנו יימדד לא רק בעוצמת חיל האוויר והמודיעין, אלא גם ביכולת שלנו להגן על המים ולדעת לחלוק את הטכנולוגיה שלנו עם השכנים.