לכל איש יש שם? כך שמות הרחובות בישראל חושפים את הזיכרון הסלקטיבי שלנו | מיוחד לסופ"ש

שמות של רחובות הם בין הדברים השגרתיים ביותר במציאות העירונית. אנחנו חולפים לידם מדי יום ומנווטים לפיהם אך רק לעיתים נדירות עוצרים לשאול - למה דווקא השם הזה? מי החליט שזה שם הרחוב הראוי ולא אחר? מאחורי כל שלט כזה מסתתרת בחירה, בחירה שמגדירה מי ייזכר ומי יישכח, איזה סיפור יסופר ואיזה יידחק לשוליים. בישראל, שבה הזיכרון הלאומי הוא זירה פוליטית לוהטת, שמות הרחובות הם אחד הביטויים היום-יומיים והמוחשיים ביותר של המורכבות הזו.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

מי מחליט? האנשים שמעצבים את התודעה הלאומית לדורות קדימה

מאחורי כל שלט רחוב עומד מנגנון מקומי שמחזיק בידיו כוח עצום - לקבוע מי ייזכר ומי יישכח. על פי סעיפים 235 ו-235א לפקודת העיריות, הסמכות לקרוא שמות לרחובות, סמטאות, כיכרות וגנים ציבוריים נתונה לרשות המקומית. בפועל, העבודה נעשית בוועדת השמות העירונית, גוף שמורכב בדרך כלל מחברי מועצה, לעיתים בתוספת נציגי ציבור, אנשי אקדמיה או אנשי תרבות. הוועדה מקבלת הצעות מתושבים, ממשפחות ומארגונים, בוחנת אותן לפי קריטריונים מקומיים וממליצה, וההחלטה הסופית היא של מועצת העיר.

הקריטריונים עצמם משתנים מעיר לעיר, אך יש דפוסים חוזרים: זיקה למקום, תרומה לאומית או מקומית והמתנה - בדרך כלל של שנתיים או שלוש מיום הפטירה - לפני שמנציחים אישיות. בערים רבות נמנעים מקריאת רחוב על שם אדם חי, אף שגם כאן יש חריגים. בחיפה, כל תושב יכול להציע שם, וההצעה עוברת סינון לפי זיקה לחיפה או למורשת הלאומית ואז לאישור המועצה. בירושלים התהליך מורכב יותר: סינון ראשוני, דיון בוועדה מייעצת, דיון בוועדת השמות והנצחה ורק אחר כך מועצת העיר. בתל אביב-יפו קיימת מסורת ארוכה יותר, שראשיתה עוד לפני קום המדינה, עם תקנון שמסדיר את הרכב הוועדה ואת "מהות השמות הראויים".

אבל הכוח אינו רק טכני - הוא פוליטי עד העצם. פרופ' מעוז עזריהו, שחקר את הנושא לעומק בספרו "על שם: היסטוריה ופוליטיקה של שמות רחובות בישראל", מדגיש כי שמות הרחובות מייצגים יחסי כוחות, קדימויות אידאולוגיות והעדפות תרבותיות של האליטות המקומיות. כלומר, מי שיושב בוועדה ו/או מי מצליח להביא "לובי" יקבע אם הרחוב ייקרא על שם מנהיג ציוני, רב, משורר, חלל צה"ל או דמות מקומית.

על כל עשרה רחובות שקרויים על שם גבר, יש אחד שקרוי על שם אישה

אם שמות הרחובות הם ספר ההיסטוריה הפתוח של העיר, הרי שבישראל הספר הזה כתוב כמעט כולו בידי גברים. הנתונים העדכניים של מיזם "הוגנות מגדרית בשמות רחובות", המבוססים על מאגרי משרד הפנים, מציירים תמונה עקבית וחריפה - בממוצע, על כל עשרה רחובות הקרויים על שם גבר יש רק אחד על שם אישה.

בערים הגדולות הפער בולט במיוחד. בתל אביב-יפו, רק כ-89 מרחובות העיר קרויים על שם נשים לעומת יותר מ-1,200 על שם גברים. בחיפה ובירושלים המצב מעט טוב יותר, והשיעור נע סביב עשרה אחוזים מכלל הרחובות הקרויים על שם אישים. בנתניה, שמובילה כיום את המהפכה המגדרית, יש כ-110 רחובות על שם נשים ובבאר שבע 108 - מספרים גבוהים יחסית אך עדיין רחוקים מאוד משוויון מול מאות הרחובות על שם גברים. אגב, הפער המגדרי בישראל אינו חריג, ובמדינות רבות באירופה שיעור הרחובות על שם נשים נע בין 5% ל-15%.

הפער אינו מקרי. הוא תוצר של מבנה היסטורי ותרבותי עמוק. במשך עשרות שנים של הקמת המדינה והרחבת הערים, מי שעיצבו את המרחב הציבורי היו בעיקר גברים - מנהיגי הציונות, רבנים, משוררים, פוליטיקאים ואנשי צבא, ולכן ועדות השמות העירוניות קיבלו באופן מסורתי בעיקר הצעות להנצחה של גברים. הרקע הזה תרם להקמת מיזמים כמו "הוגנות מגדרית בשמות רחובות" או "רחוב משלה". המיזם הראשון רחובות פועל להשיג הוגנות מגדרית באמצעות הסבת שמות רחובות ניטרלים מבחינה מגדרית, לשמות נשים. כלומר, אין מטרתו להחליף שמות של גברים בשמות של נשים, אלא להסב שמות שאינם מתייחסים לבני אדם - כמו רחובות על שם בעלי חיים או אירועים היסטוריים - לשמות נשים.

בשנים האחרונות ניכר שינוי בנושא, גם אם חלקי למדי. בנתניה שונה תקנון ועדת השמות כך שלנשים תהיה עדיפות מובילה בבחירת שמות רחובות בעיר. בהרצליה הכריז ראש העיר על מדיניות של אישור שמות נשים בלבד עד לצמצום משמעותי של הפער. ברמת השרון הקדישו שכונה חדשה כמעט כולה לנשים. בבאר שבע הוחלט שכל הרחובות בשכונת כלניות בעיר ייקראו על שם נשים. עם זאת, ברוב הרשויות עדיין שולטים שמות ניטרליים - עצים, פרחים ומושגים מופשטים - או שמות של גברים.

המגזר הערבי: מאבק זהות מול מוסדות המדינה

יחסי הרוב והמיעוט בישראל משתקפים בצורה חריפה בטופונימיה של היישובים הערביים והערים המעורבות. במשך עשרות שנים נמנעו רשויות מקומיות ערביות רבות ממתן שמות רשמיים לרחובות. תושבים התגוררו בכתובות מספריות ("רחוב 1005") או ללא שם כלל. רק בעשורים האחרונים, בין היתר בעקבות לחץ ממשלתי לצמצום פערים, עברו יישובים כמו נצרת, אום אל-פחם ובאקה אל-גרבייה תהליך מקיף של שיום רחובות. בחלק מהמקרים נבחרו שמות של אישים אסלאמיים וערביים היסטוריים, ובחלקם שמות ניטרליים - תוך ניסיון לתמרן בין שימור זהות לאומית ערבית לבין הימנעות מחיכוך עם רשויות המדינה.

בערים המעורבות - כמו חיפה, עכו ויפו - המאבק על המרחב הסמלי חריף יותר. ניסיונות של נציגים ערבים להנציח משוררים ואנשי רוח כמו מחמוד דרוויש או תאופיק זיאד נתקלים לעיתים קרובות בהתנגדות עזה ובבחינה של ועדות ממשלתיות. הפשרה הרווחת נותרת הענקת שמות ניטרליים - פרחים, עצים או מושגים כמו "השלום" ו"האחווה" - שאינם נושאים מטען לאומי מפורש.

שינוי שמות רחובות: כשמחליפים שלט, מחליפים זיכרון

שינוי שם של רחוב אינו מתמצה בפעולה טכנית בלבד. זהו מעשה פוליטי מובהק - מחיקה של נרטיב אחד והנכחה של נרטיב אחר במרחב הציבורי. החוק (סעיף 235א לפקודת העיריות) קובע הליך סדור ומחמיר יחסית שנועד למנוע שינויים פזיזים בשמות רחובות. כדי לשנות שם של רחוב נדרש רוב של שני שלישים במועצת העיר. יש לפרסם הודעה לתושבים, לאפשר התנגדויות, ואם השם שמסירים הוא של אישיות - יש לזמן את בני משפחתה. כאשר השם הקיים הוא של "אחד מגדולי האומה" או בעל משמעות לאומית, דתית או ממלכתית, נדרש גם אישור של הממשלה או של ועדת שרים. אם הממשלה לא מחליטה תוך 60 יום, נחשב הדבר כהסכמה.

גל המחיקה המשמעותי ביותר התרחש עם קום המדינה. בירושלים הוחלפו שמות בריטיים וערביים בשמות עבריים וציוניים - רחוב צ'נסלור חזר להיות רחוב שטראוס, רחוב הנסיכה מרי הפך לרחוב שלומציון המלכה ורחוב יוליאן לרחוב דוד המלך. בחיפה, תחת אבא חושי, הוחלפו באחת כ-40 שמות, וכך הפך צלאח א-דין ל"הגיבורים" וסטנטון הבריטי ל"שיבת ציון". ביפו, לאחר האיחוד עם תל אביב נמחקו רוב השמות הערביים. רחוב סלמה הפך לרחוב שלמה (אם כי הכתיב הראשון עדיין מקובל), ושדרות ירושלים, שנקראו בעבר על שם ג'מאל פאשה, קיבלו את שמם הנוכחי. תהליכי מחיקה והחלפה דומים התרחשו באירופה אחרי נפילת הקומוניזם, בדרום אפריקה אחרי האפרטהייד ובמדינות פוסט-קולוניאליות רבות שהחליפו שמות קולוניאליים בשמות מקומיים.

שינוי השם הכי מתוקשר שהיה לרחוב ישראלי היה ב-2001 כאשר החליטה עיריית בני ברק להחליף את השם של חלק מרחוב הרצל - אחד הרחובות המרכזיים בעיר – ל"רחוב הרב שך", על שם המנהיג הליטאי שנפטר זמן קצר קודם לכן. ההחלטה עוררה סערה ציבורית חריפה. מצד אחד, בני ברק היא עיר עם רוב חרדי מכריע ולכן טבעי שתקרא רחובות על שם רבנים, מה גם שהרב נפטר באותן שנים. מצד שני, המבקרים טענו כי מדובר בפגיעה בכבודו של חוזה המדינה ובמחיקת סמל ציוני. העירייה הדגישה שמדובר רק במקטע מהרחוב, אך הביקורת הובילה לתיקון בפקודת העיריות, והיום, כאמור לעיל, שינוי שם של "גדולי האומה" מחייב אישור ממשלתי.