לארה"ב יש עיט, לסין יש פנדה, לאוסטרליה קנגורו - ומהי החיה הלאומית של ישראל? | מיוחד לסופ"ש

לכל מדינה בעולם יש מספר פריטים המייצגים אותה עבור האזרחים ובפני שאר מדינות העולם בגאון. לצד דגל, סמל רשמי והמנון, רוב המדינות בוחרות סממנים לאומיים אחרים שניתן למצוא בטבע הקושרים את המדינה לשטחה, כמו עץ לאומי, פרח לאומי, וגם חיה לאומית. בעולם המודרני, בחירת חיה לאומית היא מעשה של מיתוג וזהות - מדינות בוחרות בעלי חיים המשלבים מסורת עתיקה עם דימוי ערכי שהן מבקשות לנכס לעצמן.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

ארצות הברית בחרה בעיטם לבן-הראש כדי לשדר עוצמה, חירות ומבט-על ריבוני; צרפת אימצה את התרנגול הגאלי, המייצג נחישות, עקשנות וגאווה; והודו בחרה בטווס המרהיב, סמל ליופי ופאר רוחני. הבחירות הללו אינן מונעות משיקולים ביולוגיים יבשים, אלא מנרטיב תרבותי: החיה הופכת לייצוג של האופי הלאומי המבוקש.

במקביל, החיה הלאומית קושרת את האומה לנוף המקומי שלה - הקנגורו הוא אוסטרליה, דוב הפנדה הוא סין, והפיל האסייתי הוא תאילנד. בחלק מהמדינות החיה הלאומית אינה מצויה כלל בשטח המדינה - כמו הראם הלבן של ירדן, או שהיא אפילו לא קיימת במציאות, כמו חד-הקרן של סקוטלנד.

במדינת ישראל, בעוד שלדגל, להמנון ולסמל המנורה יש מעמד חוקי ובלתי מעורער, "החיה הלאומית" הכללית נותרה מחוץ לספר החוקים. תחת זאת, נוצר כאן לאורך השנים "פנתיאון" ייחודי ומבוזר של חיות לאומיות - ציפור, פרפר, נחש, כלב ואפילו עקרב. כל אחת מהן נבחרה בדרכה שלה, וכל אחת מהן חושפת טפח אחר בנפש הישראלית. אלו הם בעלי החיים הלאומיים של ישראל.

הציפור הלאומית - דוכיפת מצויה

הדוכיפת המצויה הוכתרה כציפור הלאומית בחגיגות שנת ה-60 למדינה. הבחירה בדוכיפת לא הייתה החלטה של ועדה סגורה, אלא פרויקט חינוכי-ציבורי רחב היקף. הדוכיפת אינה ה"עיט" הקלאסי; היא אינה משדרת כוח דורסני או מלכותיות.

עם כתר הנוצות המרהיב שלה, צבעי הכתום-חום והמראה המעט "פרוע", היא מייצגת ישראליות אחרת: מקומית מאוד, נפוצה בגינות ובשדות, בעלת יופי לא קונבנציונלי ומזג סקרני. היא משדרת נוכחות מזרח-תיכונית אותנטית, וזכייתה בתהליך דמוקרטי העניקה לה תוקף תרבותי שהחליף את הצורך בעיגון חוקי פורמלי.

הפרפר הלאומי - כחליל השברק

בשנים האחרונות התרחב מעגל הסמלים לחיות שבמדינות אחרות היו נחשבות לבחירות תמוהות. קחו למשל את "כחליל השברק", הפרפר הלאומי. הבחירה בפרפר קטן וכמעט שקוף מעידה על התבגרות סביבתית. זהו מסר שאומר שהזהות הלאומית אינה נבנית רק מהגדול והמרשים, אלא גם מהעדין והשברירי. כחליל השברק מחייב אותנו להביט ב"מיקרו-נוף" הישראלי, להעריך את המאביקים ואת המערכות האקולוגיות העדינות שמאפשרות לטבע שלנו להתקיים. זהו סמל שאינו עוסק בכיבוש או בעוצמה, אלא בשימור ובקשב לסביבה.

הנחש הלאומי - צפע מצוי

הצפע המצוי הוכתר כנחש הלאומי של ישראל בשנת 2018, בעקבות תהליך בחירה דמוקרטי שבו השתתפו עשרות אלפי אזרחים. הבחירה בו, על אף היותו טורף ארסי שמעורר בקרב רבים רתיעה טבעית, מסמלת את ההכרה הישראלית במציאות המורכבת של המרחב המקומי. הצפע הוא הנחש הנפוץ ביותר בחלקיה המיושבים של הארץ, ונוכחותו המוכרת - מהגליל ועד הנגב הצפוני - הפכה אותו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור והיומיום הישראלי.

מעבר להיבט הסמלי של חיה חזקה וסתגלנית השורדת בשינויי הזמן, בחירתו נועדה לשרת מטרה חינוכית ואקולוגית: להפוך את ה"אויב" המיתולוגי לחלק מוערך ומוגן במערכת הטבעית. כטורף-על הניזון ממכרסמים, הצפע ממלא תפקיד חיוני בשמירה על האיזון הביולוגי, ואימוצו כסמל לאומי משקף גישה בוגרת המבקשת להחליף את הפחד במודעות, בשימור ובכבוד לחי הבר המקומי.

העקרב הלאומי - נבו יריחו

לצד הנחש הלאומי, ישראל בחרה גם העקרב הלאומי. הבחירה בנבו יריחו - העקרב הגדול ביותר בישראל, שיכול להגיע לאורך של כ-13 סנטימטרים - נבעה בראש ובראשונה ממראהו המרשים והאצילי: הוא מתאפיין בצבע שחור או חום כהה וצבתות גדולות וחזקות, המעניקות לו מראה של "שריון" עתיק. למרות גודלו המאיים, מדובר בעקרב שאינו נחשב למסוכן לאדם (בניגוד לעקרב הצהוב המצוי), מה שאיפשר להפוך אותו לסמל של עוצמה ושלווה מדברית ולא של אימה.

שמו של העקרב הלאומי קושר אותו ישירות לנופי ארץ ישראל - לאזור יריחו, בקעת הירדן ומדבר יהודה, ובחירתו מסמלת את הרצון הישראלי להכיר ביופיו של הטבע הפראי והקשוח, ולהעניק מקום של כבוד גם ליצורים הנסתרים החיים בנקיקי הסלעים ובמרחבי המדבר.

הכלב הלאומי - כלב כנעני

לצד חיות הבר, ניצב הכלב הכנעני, הכלב הלאומי של ישראל. כאן מדובר בסיפור של קשר עתיק בין אדם לחיה. הכנעני הוא גזע מקומי ששורשיו נמתחים אלפי שנים לאחור, אל ימי הנוודים ורועי הצאן בלבנט, והוא שרד בתנאי שטח קשים בזכות תבונה ועצמאות.

אימוצו כסמל לאומי מחבר בין ההיסטוריה הארכיאולוגית של הארץ לבין החיים העכשוויים. הוא מייצג את הזיכרון החקלאי ואת השותפות האנושית-חייתית במרחב הגיאוגרפי הזה, ובכך הוא מהווה חוליה מקשרת בין הטבע הפראי לבין התרבות האנושית המיושבת.

מדוע אין בישראל חיה לאומית אחת?

במדינות רבות, החיה הלאומית מוכתרת מלמעלה כחלק ממהלך שלטוני סדור. בישראל, התהליך הוא אזרחי, מבוזר ולעיתים אף סוער. הדעות בישראל חלוקות לגבי איזה בעל חיים הוא זה שמייצג את המדינה באופן המיטבי ביותר.

עם זאת, ישנם מספר בעלי חיים שמופיעים על סמלים ממשלתיים ותרבותיים - הצבי הארץ-ישראלי שזור בספרות, בתפילה ובשירה העברית לדורותיה, והוא מופיע על הסמל של רשות הדואר, אך הוא מצוי כעת בסכנת הכחדה ומספר הפריטים שלו בטבע מועטים. לצידו ישנו היעל הנובי - במשך שנים הוא נחשב לסמל שמירת הטבע בישראל עם האוכלוסיה הגדולה ביותר בעולם של המין, והוא מופיע על סמל רשות הטבע והגנים.

חוסר היכולת (או חוסר הרצון) לבחור חיה אחת משקף את העובדה שאין כאן נרטיב אחד ויחיד. הישראליות היא פסיפס של קהילות, נופים ותפיסות עולם, וכל קבוצה מוצאת את עצמה משתקפת בחיה אחרת. במקום לבחור בחיה אחת שתייצג הכל - יצרנו סט של סמלים המשקפים את העושר הביולוגי והתרבותי שלנו. במקום "אריה ישראלי" מנוכר, קיבלנו גן חיות שלם של סמלים שחיים לצדנו בגינה, בשדה ובמדבר. ביחד הן מרכיבות תמונה שלמה, מורכבת ומרתקת של המדינה והחברה הישראלית.