המונדיאל נגמר, החשבון נשאר: האצטדיונים שנשארו בלי קהל | מיוחד לסופ"ש

בעוד ארצות הברית ומקסיקו נערכות לארח את משחקי המונדיאל שנמצאים ממש לעבר לפינה, זה הזמן להיזכר שלצד הזכות הגדולה והתהילה, אירוח של משחקי הספורט הגדולים לא תמיד משתלם. על המדינות המארחות מוטלת הוצאה כספית אדירה, כאשר רבות מהן בונות תשתיות חדשות - אצטדיונים, כפר אולימפי, בריכות שחייה ועוד ממש מאפס. 

אך לאחר שהספורטאים והתיירים הרבים עוזבים, הן לא תמיד מצליחות לשמר את ההצלחה ואף נקלעות לחובות עתק שיקח שנים לתקן. ובאשר לאצטדיונים שנבנו בהשקעה עצומה - רבים מהם לא מממשים את האבטחה ובחלק מהמקרים אף ננטשים כי פשוט אין מה לעשות איתם. אלה הפילים הלבנים - שלא עלו על הפודיום.  

  >>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

אתונה 2004: מאירוח החלומות - למשבר כלכלי

בשנת 2004, בירת יוון שבה נוסדו המשחקים האולימפיים התרגשה מאוד לארח אותם, מאה שנה אחרי שעשתה זאת בתחרות הראשונה של המשחקים המודרניים, בשנת 1896. המדינה כבר הייתה בגירעון כלכלי מסוים אך לא משמעותי - ובכל זאת הלכה על המשימה בכל הכוח. היא השקיעה משאבים רבים כשבין היתר שיפצה מתקנים קיימים, בנתה תשתיות רבות מאפס, בהן מערכת תחבורה ציבורית חדשה, השקיעה באבטחה וגם בתוכניות אימון עבור הספורטאים שלה. 

בסופו של דבר, יוון חרגה מהתקציב המקורי (שעמד על 5.5 מיליארד דולר) בסכום של כ-6.9 מיליארד דולר, ובסך הכל השקיעה באירוח המשחקים כ-12.4 מיליארד דולר. חריגה משמעותית זו היוותה אז כ-5.5% מהתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג) של המדינה, ותרמה משמעותית למשבר החוב הכלכלי החריף שאליו נקלעה יוון בסוף העשור – משבר ממנו היא מתקשה להתאושש עד היום.

חלק גדול מההשקעות הללו דווקא הועיל ליוון בטווח הארוך; המטרו, שדה התעופה המודרני, הכבישים והרכבת הפרברית עדיין משרתים מיליוני תושבים ותיירים. הבעיה המרכזית הייתה מתקני הספורט עצמם. רבים מהם נבנו עבור ענפי ספורט שכמעט ולא היו קיימים במדינה (כמו סופטבול, בייסבול והוקי שדה), ומהרגע שהלפיד האולימפי כבה - פשוט לא היה מי שישתמש בהם. בשילוב המשבר הכלכלי, עלויות התחזוקה הפכו לנטל כבד, והמתקנים ננטשו והוזנחו.

כיום, מתחם הספורט בגלאצי, מסלול החתירה בשניאס והאצטדיונים הייעודיים לטניס שולחן וג'ודו עומדים שוממים, מכוסים בגרפיטי, קוצים וזכוכיות מנופצות. בריכת המים האולימפית, שבה שחו גדולי הספורטאים, התרוקנה והפכה למזבלה מאולתרת של פסולת בניין, בעוד שמסלולי הקיאקים והסירות היקרים יבשו לחלוטין.

ברזיל: משני אירועי ענק - לחור עצום בכיס

ברזיל היא דוגמה בולטת למדינה שהשקיעה משאבים אדירים באירוח שני אירועי ספורט מגה-ענקיים בטווח זמן קצר: מונדיאל 2014 ואולימפיאדת ריו 2016. לפי ההערכות, המדינה השקיעה בשני הטורנירים יחד סכום אסטרונומי של 20 עד 30 מיליארד דולר, והפכה לדוגמה קלאסית לבניית מתקנים ללא תוכנית שימוש ארוכת טווח.

הבעיה הגדולה ביותר הייתה בניית אצטדיוני ענק בערים שבהן אין קבוצות כדורגל מקומיות גדולות שיכולות למלא אותם. אצטדיון "מאנה גארינצ'ה" בברזיליה עלה מאות מיליוני דולרים והפך לאחד היקרים בעולם, אך בהיעדר מועדון כדורגל מוביל בעיר, הוא הפך למשך תקופה ארוכה לחניון אוטובוסים ולשטחי משרדים ממשלתיים. 

אצטדיון "ארנה דה אמזוניה" במנאוס נבנה בלב האמזונס בעלות של כ-270 מיליון דולר, למרות ביקורת ציבורית נרחבת על כך שאין באזור מועדון כדורגל קבוע. האצטדיון אירח ארבעה משחקים בלבד במונדיאל, ועלויות התחזוקה שלו נותרו גבוהות במיוחד, כאשר בשנים מסוימות נערכו בו משחקים מול מאות צופים בלבד. עם זאת, המקום לא ננטש לחלוטין ומארח כיום אירועים קהילתיים, תערוכות ואף חתונות כדי להגדיל הכנסות. גם אצטדיון "ארנה פנטנל" בקויאבה סבל מבעיות בנייה ותקופות ממושכות של חוסר שימוש והזנחה.

באולימפיאדת ריו 2016 התמונה לא הייתה שונה. מיד לאחר המשחקים התפרסמו תמונות של מתקנים מוזנחים, מושבים עקורות ובריכות ריקות. אצטדיון המרקנה האגדי עמד שומם לתקופה מסוימת בשל סכסוכים כספיים ו-ונדליזם, והפארק האולימפי סבל מהזנחה קשה. מנגד, היו גם מתקנים שפורקו והוסבו מראש, כמו אצטדיון השחייה שחלקיו שימשו להקמת מתקנים קהילתיים, ו"פיוצ'ר ארנה" שחומריה שימשו לבניית בתי ספר.

סיור במתקנים הנטושים מהאולימפיאדות ברחבי העולם

סוצ'י 2014: חזון יקר ללא תמורה

כאשר רוסיה אירחה את משחקי החורף, המטרה הייתה ברורה: להפוך את עיר הנופש שעל חוף הים השחור ליעד תיירות בינלאומי ולסמל של עוצמה לאומית. לשם כך היא השקיעה הון עתק (כ-51 מיליארד דולר) בפיתוח העיר, בבניית מתקני ספורט חדשים ובהקמת תשתיות רחבות היקף. אלא שבשנים שלאחר האולימפיאדה החלו להישמע יותר ויותר ביקורות על חלק מהפרויקטים, שהושקע בהם כסף רב אך הם לא הצליחו להצדיק את עצמם בטווח הארוך.

באזור החוף של סוצ'י למשל נבנו אלפי חדרי מלון ודירות מתוך ציפייה לגל תיירות מתמשך, אך  בסופו של דבר התברר כי הביקוש נמוך בהרבה מהתחזיות. מבקרים שהגיעו לאזור לאחר האולימפיאדה תיארו שכונות דשות בתפוסה חלקית, רחובות שוממים וחניונים גדולים שנותרו כמעט ריקים.

גם בפארק האולימפי באדלר, שנבנה כמעט מאפס כדי לארח את מרבית התחרויות, עמד במוקד הביקורת. אף שחלק מהאולמות המשיכו לארח אירועים ותחרויות, היקף הפעילות היה נמוך משמעותית מזה שנדרש כדי להצדיק את ההשקעה האדירה. תמונות מ-2015-2018 הראו אזורים נרחבים שנראו ריקים יחסית למה שנבנה עבורם. 

עם זאת, סוצ'י אינה סיפור של כישלון מוחלט. אצטדיון פישט, שאירח את טקסי הפתיחה והנעילה, שופץ בהמשך ואירח משחקים במונדיאל 2018, בעוד שמסלול ה-Sochi Autodrom שימש למרוצי פורמולה 1 במשך שנים. גם אתרי הסקי באזור ממשיכים לפעול ולמשוך מבקרים. למרות זאת, רבים עדיין רואים בסוצ'י דוגמה קלאסית לפער שבין חזון אולימפי גרנדיוזי לבין המציאות שלאחר כיבוי הזרקורים. לכן רבים רואים בסוצ'י את אחד הפרויקטים האולימפיים היקרים והפחות יעילים בהיסטוריה.

מונטריאול 1976: קריאת השכמה לראש העיר

ראש עיריית מונטריאול המיתולוגי, ז'אן דראפו, הצהיר לפני פתיחת משחקי הקיץ בביטחון כי "האולימפיאדה לא יכולה להפסיד כסף, בדיוק כפי שגבר אינו יכול ללדת תינוק". המציאות טפחה על פני העיר במהירות, והותירה אותה עם גירעון פיננסי עצום ומבנים שהפכו לנטל כבד.

בלב הטרגדיה עמד האצטדיון האולימפי המרכזי, שזכה לכינוי המפוקפק "The Big Owe" (החוב הגדול) - משחק מילים על צורתו העגולה והחובות שיצר. האצטדיון, שתוכנן על ידי האדריכל הצרפתי רוז'ה טאיליבר, התאפיין במגדל נטוי עצום ובגג נפתח מתוחכם שהיו אמורים להיות חלון הראווה של העיר. אלא שבגלל שביתות, כשלים הנדסיים ושחיתות, בניית הגג והמגדל בכלל לא הושלמה בזמן למשחקים. האצטדיון נפתח כשהוא חצי אפוי, והעבודות עליו נגררו עוד שנים ארוכות לאחר מכן, כאשר עלויות התחזוקה והתיקונים האינסופיים שלו רק הלכו ותפחו.

קבוצת הבייסבול המקומית, ה"מונטריאול אקספוס", השתמשה בו לתקופה מסוימת אך עזבה בשל המבנה המנוכר והקר, והגג המתוחכם סבל מקרעים חוזרים ונשנים תחת עומס השלג הקנדי, מה שהצריך השקעות של מאות מיליוני דולרים רק כדי למנוע את קריסתו. לעומתו, הוולודרום הסמוך (מסלול אופניים) זכה לגלגול נשמות מוצלח והוסב ל"ביודום" - מוזיאון טבע משגשג.

החוב האולימפי של מונטריאול תפח לסכום אסטרונומי של 1.5 מיליארד דולר וליווה את תושבי העיר במשך שלושה עשורים. רק בשנת 2006 הצליחה העיר לכסות את החוב לחלוטין, בעיקר בזכות מס טבק מיוחד שהוטל על האזרחים. הסיפור של מונטריאול שינה לתמיד את הגישה הבינלאומית והוליד את המודל של "מתקנים זמניים".

מונדיאל 2010: ציפיות גדולות ללא קהל יעד

המונדיאל בדרום אפריקה נחשב לאירוע היסטורי, אך גם כזה שהעלה שאלות לגבי המורשת הכלכלית של התשתיות שנבנו עבורו. לקראת הטורניר הוקמו ושופצו אצטדיונים חדשים בערים שונות, מתוך ציפייה שהכדורגל המקומי והתיירות יוכלו להצדיק את ההשקעה הגדולה גם לאחר סיום המשחקים.

בפועל, חלק מהאצטדיונים נותרו עם שימוש מוגבל יחסית לאחר הטורניר. אצטדיון קייפטאון ואצטדיון Mbombela למשל היו מתקנים מרשימים מאוד, אך התקשו להתמלא באופן קבוע או לייצר הכנסות שוטפות בקנה מידה שתוכנן מראש. לאחר המונדיאל, מספר המושבים באצטדיון קייפאון הופחת מ-64 אלף ל-55 אלף. 

הבעיה המרכזית לא הייתה איכות האצטדיונים עצמם, אלא הפער בין גודל ההשקעה לבין רמת הביקוש המקומית לכדורגל ברמת אירועים בינלאומיים תכופים. במקרים מסוימים, עלויות התחזוקה הגבוהות הפכו את ההפעלה השוטפת למאתגרת עבור הרשויות המקומיות. עם זאת, לא כל המתקנים ננטשו או הפכו לחסרי שימוש, חלקם ממשיכים לארח משחקים ואירועים, גם אם לא בקנה מידה שהצדיק את הבנייה המקורית.

ההיסטוריה של אירועי הספורט הגדולים מוכיחה כי הזרקורים הנוצצים וטקסי הפתיחה הגרנדיוזיים נמשכים שבועות בודדים, אך החשבונות הכלכליים נשארים עם האזרחים למשך דורות. פרויקטים של מיליארדי דולרים שהופכים למגרשי רפאים שוממים, מדגישים את החשיבות הקריטית של תכנון ארוך טווח, יעיל ומפוכח. בעוד מספר שבועות, כשהמונדיאל הבא ייצא לדרך, עיני העולם יהיו נשואות אל כר הדשא, אך המבחן האמיתי יתחיל דווקא ביום שאחרי - כשהחגיגה תסתיים, והחשבון יוגש.