למה אסור לנו לסלוח למייקל ג'קסון? | דעה

אני זוכרת את היום שצפיתי ב"Thriller" בפעם הראשונה. בהיתי במסך במשך 13 דקות, ומהר מאוד הבנתי שראיתי משהו שאין שני לו. אחר כך הגיע הקליפ של The way you make me feel, עם הסולו ריקוד של ג'קסון שמנסה לכבוש את הבחורה היפיפיה עם השמלה הצמודה השחורה. הכל היה כל כך אסתטי, מהודק, קצבי - בדיוק איך שפופ אמור להיות. 

הערצתי את מייקל ג'קסון. אי אפשר היה שלא, הוא היה גדול מהעולם הזה. אבל הבעיה עם הערצה, זה שהיא מנתקת את המושא מהחיים עצמם. הוא קשור באינספור זכרונות נהדרים שלנו מהעבר - מה שמונע מאיתנו לראות את הכוכב בתור אדם. הבעיה מתחילה כשמסתבר שלא רק שמדובר באיש בשר ודם, אלא גם באחד, שעל פי העדויות, פשוט היה אדם רע. 

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

האהבה של מייקל ג'קסון לילדים הייתה לא תמימה. להתכחש לעובדה הזו זה ילדותי כמעט כמו לחשוב שגבר מבוגר כל כך אוהב ילדים שהוא פשוט חייב לשכב איתם באותה מיטה. "אני אוהב לישון עם ילדים. אין דבר יותר אדיב מלחלוק את המיטה שלך עם מישהו", אמר ג'קסון בעצמו בסרט דוקו שעשה עליו העיתונאי מרטין באשיר בשנת 2003. 

ג'קסון השתמש במיליארדים שהרוויח מהמוזיקה הגאונית שיצר כדי לבנות גן עדן לילדים באמצע שום מקום. אם הוא היה אדם אנונימי מהרחוב שמציע לילד שלכם סוכריה, כנראה שלא הייתם משתדלים להלבין את מעשיו. אבל כשמדובר בכוכב - כנראה שגם אחד הפשעים החמורים ביותר באנושות, ניתן למחילה. 

ג'קסון לא היה אדם אנונימי שניגש עם סוכריה - הוא היה הכוכב הכי גדול בעולם, עם גיבוי מוחלט להצלחה שלו, והורים (שספק שאפשר לקרוא להם כך) שהלכו אחריו והפקירו בידיו את בניהם, החל מגיל 3 ועד גיל 14. מה שהוא היה עושה לכל אותם הילדים מתועד לא רק ב-"לעזוב את נוורלנד", אלא בעוד מספר דוקואים. הכל חשוף - אבל איש לא באמת רוצה לדעת. 

ב-2005 הגיע ג'קסון לראשונה למשפט פלילי, לאחר שהנער גאווין ארוויזו מסר עדות על כך שבתקופה ששהה בנוורלנד עבר תקיפות מיניות חמורות בידי הזמר. ג'קסון זוכה מכל האישומים. בנקודה הזו חשוב להזכיר כמה פרטים. הראשון הוא שמי שמזכה במשפט הפלילי בארה"ב הם חבר המושבעים. גם את או-ג'יי סימפסון, שנאשם ברצח גרושתו ניקול, זיכה חבר מושבעים. מדובר בקבוצה של אזרחים רגילים שנבחרים להשתתף במשפט ולהכריע בשאלות עובדתיות. 

בדרך כלל מדובר באנשים מהציבור: מורים, נהגים, סטודנטים, רואי חשבון, פנסיונרים וכדומה. הם לא שופטים ולא משפטנים. הם פשוט אזרחים מן השורה שקיבלו זימון מבית המשפט. דמיינו לרגע שמזמינים אתכם לשפוט את גורלו של מייקל ג'קסון - אליל הנעורים שלכם, האיש שהאחראי לאינספור זכרונות וצמתים בחיים שלכם. עם יד על הלב - אתם חושבים שהייתם מאמינים לנער שכבר לא נראה כמו אותו ילד בן 3 או לאליל שלכם? התשובה ברורה. 

לכך מתווסף עוד עניין - האשמת הקורבן. מחקרים מראים שלמתלוננת ממוצעת, בגירה, שעברה תקיפה מכל סוג שהוא ייקח לעיתים שנים לפנות למשטרה. פה מדובר בילדים שהיו פעוטות וילדים צעירים בעת שהותקפו מינית, בדרך כלל גם לאורך שנים רבות. ילדים שככל הנראה הופעלה עליהם מניפולציה לאורך שנים על ידי האליל שלהם, האיש הנערץ ביותר על פני כדור הארץ. איך אפשר לצפות מהם לדבר אז, כשהכל קרה? זה אבסורד. 

אז האם תרבות הביטול משתלטת על כל חלקה טובה? אני לא חושבת. להזכירכם, את "פינק פלויד" ביטלנו בגלל ההתבטאויות האנטישמיות של רוג'ר ווטרס. אבל אדם שנגדו עלו טענות לפדופיליה לאורך השנים, ובנה טירה כדי לממש לכאורה את המאוויים הכי אפלים שלו, תחת מעטה של טוב לב ודאגה לזולת - זו לא סיבה מספיק חזקה לא להמשיך לפרנס את המורשת שלו, ולרוץ בהמונים לסרט שמתעלם בצורה חד משמעית - מנתח כל כך משמעותי בחייו של אותו אדם? שווה לתהות בשאלה הזו, לפני שרצים לקולנוע.