"הייתי בחושך מוחלט ובהרעבה קיצונית, שם הרגשתי גיהינום": עומר שם טוב פותח הכל

מאז שחזר מהשבי עומר שם טוב לא נח לרגע. הוא לומד משחק בארצות הברית וכותב את הפרק הבא שלו בחיים, גם בספר חדש שהוציא. כתבתנו שני ויצמן פגשה אותו לשיחה אופטימית על החלומות שהוא לא מתכוון להחמיץ, על הזוגיות שהוא מחפש - ועל הרגעים שהוא לא נותן לעצמו ליפול. ככה עוד לא שמעתם אותו.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

"בנפש אני בין 50, 60. כן כן, אני מרגיש ככה. אני אומר מאז שחזרתי, הרבה יותר קל להתחבר לאנשים מבוגרים, מאשר לצעירים בגיל שלי", הודה בפתח דבריו, ולאחר מכן ציין, "אני חושב שכמעט כל בן אדם יכול למצוא סוף טוב. גם אם הוא עבר חושך, וגם אם הוא עבר דברים רעים בחיים. אני חושב שכל בן אדם אם הוא מסתכל פנימה והחוצה בזמנית, הוא יכול למצוא את האור שבדבר".

"מפגש עם עצמי בגיהינום"

על השם של הספר שכתב, "מפגש עם עצמי בגיהינום", הסביר עומר: "אני חושב שהשיא הגיע במיוחד בתקופה של 50 הימים בתוך התא הקטן, כשהייתי שם בחושך מוחלט בהרעבה קיצונית. שם באמת הרגשתי גיהינום".

"אני הגעתי למצב שהייתי כמו בצל, וקילפו ממני עוד שכבה, ועוד שכבה, ועוד שכבה. אחרי זה, איתי רגב עזב, והתקפלה ממני עוד שכבה. ואז הורידו אותי למנהרה, והתקפלה ממני עוד שכבה. ובסוף הגעתי לבסיס של הבסיס שלי, חושך ברמה שאין כלום. פשוט אין כלום מסביבך. זה כאילו אתה מרחף. כאילו אתה בבטן של אמא שלך. בסוף שלב הרגשתי מוגן, ברגע שביטלתי על האגו, ברגע שהרשיתי לעצמי להיכנע לאלוהים, אז הרגשתי כמו תינוק ברחם", שיתף.

עוד אמר כי "הקונפליקט הגדול שלי בשבי היה בין בחירה בחיים ואמונה, לבין ממש דיכאון, קושי עצבות. כעסתי על אלוהים, שנאתי את עצמי, שנאתי את כל מה שקורה סביבי. האשמתי את כולם ואתה משתגע. קיוויתי לדבר עם מישהו, גם עם מחבל".

האקדח שהוצמד לראשו - והרגע בו היה קרוב למוות

"הייתה סיטואציה שלוחמי צה"ל היה מעלינו וכמה מהמחבלים עלו להילחם", סיפר, "באותו רגע נשאר איתי מחבל אחד במנהרה, והאקדח מוצמד לרקה. פשוט אתה מחכה, ומחכה. ומצד אחד זה פחד, ומצד שני, אתה אומר לעצמך, 'וואלה, יכול להיות שיכול שזה נגמר כאן".

"באותו רגע אתה חושב על ההורים, לא בא לך לחזור הביתה בשק. אתה לא רוצה את זה. נטו בשביל ההורים שלך. יש רגעים קשים. יש פלשבקים, דברים כאלה שזה סוחב אותך, ואז אתה פתאום מתנתק, ואתה לבד עם עצמך. בדרך כלל אני סוחב איתי את זה. ואז אני פורק", אמר.

הספר של עומר הוא לא רק על שבי, גם לא רק על הישרדות, אלא על מפגש כפוי קיצוני, עם המקומות שאולי רובנו מנסים שלא לפגוש כל החיים. עם הפחד עם הבדידות, עם האמונה, עם השאלה מי אתה, ואת מה שמגדיר אותך.

"בהתחלה אמרתי גם לאבא שלי, אמרתי לו 'אבא למה?', כאילו למה צריך להיות ספר של חטוף? עוד מעט נלך לסטימצקי, ויהיה מדף של ספרי חטופים", אמר, "אני מאמין שכבר יש את זה. יש מדף של ספרי חטופים. לא רציתי להיות על המדף הזה. בא לי שיכירו אותי בתור מי שאני. ואני חושב שעד עכשיו אני עושה עבודה עבודה טובה. כי הספר בסוף, זה כן הסיפור. אבל אפשר למצוא בשיעור אם אני חושב".

יש מחשבות קדימה? עומר: "כן ברור, בטח. אני רץ קדימה מהר מדי, זה הסוד שלי. אני רוצה להיות שחקן, איש עסקים. גם להיות בעל עמותה, אבל גם אבא".

אתה בזוגיות? עומר: "לא, אין זוגיות. אני רוצה בטח. אני חושב שיש לי עוד טיפה עבודה עם עצמי".

באיזו עבודה מדובר? עומר: "דבר ראשון, קשה לי מאוד להתרגש. קשה לי. הייתי הבן אדם שהכי מרגיש. ואני עדיין חי. אני חי ובועט. אבל זה עבודה, כן בא לי למצוא זוגיות ובעזרת השם אני אמצא אחת".