ממדאני, סוציאליזם וסטארבקס: כשהאידיאולוגיה מבריחה את בעלי ההון | מיוחד לסופ"ש

סיפורה של סטארבקס וסיאטל היה במשך עשורים התגלמות החלום האמריקני: חברה קטנה שנולדה ב-1971 בשוק פייק פלייס והפכה לאימפריה גלובלית, בלב עיר שנחשבה לאחת הצומחות והאטרקטיביות בארה"ב. אלא שבשנים האחרונות, משהו השתנה. הניחוח באוויר כבר אינו רק של קפה – אלא של עזיבה.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

החלטת סטארבקס השנה להעביר יותר מ-2,000 משרות מטה לנאשוויל, טנסי, היא הרבה יותר ממהלך עסקי נקודתי. מדובר בסימפטום לתהליך רחב יותר: התרחקות הולכת וגוברת של חברות גדולות מסיאטל, על רקע שינוי עמוק במדיניות ובאקלים הפוליטי בעיר. גם אמזון ומיקרוסופט מצמצמות נוכחות, והתחושה בקרב המגזר העסקי היא שסיאטל כבר אינה יעד מובן מאליו להשקעה.

את השינוי הזה מגלמת ראשת העיר החדשה, קייטי וילסון, שנבחרה על מצע של סוציאליזם דמוקרטי וקו לעומתי כלפי תאגידים ובעלי הון. וילסון, חסרת ניסיון ציבורי קודם, בנתה את מעמדה כפעילת עובדים, ולא הסתירה את עמדותיה: זמן קצר לאחר בחירתה אף קראה בפומבי לחרם על סטארבקס – מהלך חריג כלפי חברה שהיא גם מעסיקה מרכזית בעיר.

קייטי וילסון למיליונרים שמאיימים לעזוב את סיאטל: "כאילו, ביי"

המסר עבר היטב. עבור חברות רבות, לא מדובר רק במדיניות מיסוי או רגולציה, אלא בתחושה של עוינות. כאשר לכך מתווספות החלטות שנויות במחלוקת, כמו הקפאת פריסת מצלמות אבטחה בשם הגנה על פרטיות מהגרים - בזמן שהפשיעה עולה - נוצר שילוב שמערער את תחושת היציבות העסקית.

הנתונים מחזקים את המגמה: מדינת וושינגטון, שדורגה ב-2014 במקום השישי במדד האטרקטיביות לעסקים, הידרדרה עד 2026 למקום ה-45. במקביל, מדינות אחרות מציעות אלטרנטיבה ברורה. טנסי, למשל, נהנית ממיסוי נמוך יותר, עלויות מחיה זולות וסביבה רגולטורית ידידותית. עבור סטארבקס, המעבר לנאשוויל צפוי לחסוך אלפי דולרים בשנה לכל עובד ולהוזיל משמעותית את העלויות התפעוליות.

המשמעות רחבה יותר ממאזני החברה: מדובר בהעברת משרות איכותיות, עם שכר ממוצע של כ-125 אלף דולר בשנה, ובהשפעה מצטברת על הכנסות ממסים. לפי הערכות, מדינת וושינגטון עלולה לאבד מאות מיליוני דולרים בעשורים הקרובים כתוצאה מהמגמה.

התופעה אינה מוגבלת לחוף המערבי. בניו יורק, ראש העיר זוהראן ממדאני מוביל קו דומה של ביקורת חריפה כלפי עשירים ותאגידים, כולל תמיכה במיסוי אגרסיבי ורטוריקה שמציגה הצלחה כלכלית כבעיה. התוצאה כבר ניכרת בשטח: פרויקטים בהיקף של מיליארדי דולרים מועתקים לערים אחרות, ומקומות עבודה פוטנציאליים נעלמים יחד איתם.

ברמה הלאומית, דמויות כמו הסנאטור ברני סנדרס מעניקות רוח גבית לגישה הזו, עם קריאות להכביד את נטל המס על מיליארדרים ולהתעמת עם "הממסד הכלכלי". עבור תומכיה, מדובר בתיקון חברתי נחוץ; עבור מבקריה - במדיניות שמרחיקה השקעות ומחלישה את הבסיס הכלכלי של הערים עצמן.

כך או כך, המציאות מתבהרת: בעולם שבו הון וחברות יכולים לנוע במהירות בין מדינות וערים, האיזון בין אידיאולוגיה לכלכלה הופך קריטי. סיאטל וניו יורק מגלות כעת שהנחת היסוד שלפיה עסקים “יישארו בכל מחיר” אינה בהכרח נכונה.