"גם ילד יכול לרצות יחסי מין": התנועה האמריקנית שמקדמת פדופיליה בגלוי

האם ילד יכול להסכים לקשר מיני עם מבוגר? עבור החברה המודרנית התשובה ברורה - לא. אולם, במשך עשרות שנים ניסו קבוצות מאורגנות בארצות הברית ובאירופה לטעון אחרת ולמסגר יחסים כאלה כעניין של "בחירה", "אהבה" ו"חירות אישית". אחד הארגונים המזוהים ביותר עם התפיסה הזו הוא NAMBLA) North American Man/Boy Love Association), או בעברית - האגודה הצפון־אמריקנית לאהבה בין גברים לנערים. אז מה הסיפור של אחד הארגונים הכי שנויים במחלוקת בתולדות ארצות הברית?

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

הארגון נוסד בבוסטון בשנת 1978 על רקע פעילות של קבוצות לזכויות הומוסקסואלים ולחירויות האזרח. מאז הפך NAMBLA לאחד השמות הבולטים בתנועה הפדופילית, המבקשת להעניק לגיטימציה ליחסים מיניים בין גברים מבוגרים לנערים.

באתר הרשמי שלו מציג הארגון את עצמו כגוף פוליטי, אזרחי וחינוכי. הוא טוען כי מטרתו היא לבנות "הבנה ותמיכה" ביחסים בין גברים לנערים, לפעול נגד "דעות קדומות מיניות" ולקדם את "זכויות הצעירים". במקביל, NAMBLA מתנגד לחוקי גיל ההסכמה וטוען כי פערי גיל אינם שוללים בהכרח קשר "הדדי ואוהב".

הארגון מצהיר כי הוא מתנגד לכפייה ולפגיעה מינית וכי אינו מסייע ביצירת קשרים בין מבוגרים לקטינים, אך לצד ההסתייגות הפורמלית מעבירה הוא קורא ל"רפורמה יסודית" בחוקים הנוגעים ליחסים בין צעירים למבוגרים ומתנגד לעצם ההנחה שגיל המשתתפים לבדו מונע הסכמה.

האתר עדיין פעיל

אף שהארגון אינו נהנה כיום מהנראות הציבורית שאפיינה אותו בשנות ה־70 וה־80, האתר הרשמי של NAMBLA עדיין נגיש ברשת. באתר מופיעים עמוד "מי אנחנו", מאמרים, ארכיון פרסומים וטקסטים העוסקים בחוקי עבירות מין, חופש הביטוי, זכויות נוער והיחס הציבורי לאנשים הנמשכים לקטינים. חלק מהתכנים חדשים יחסית, ואחרים נכתבו לפני שנים רבות וממשיכים להופיע בארכיון.

באתר מופיעים גם טקסטים המנסים להציג יחסים בין מבוגרים לנערים כ"אוהבים" ו"הדדיים" ומטילים ספק בהנחה שהם מזיקים מעצם טבעם. חשוב להבהיר כי טענותיו של הארגון רחוקים מלהיות עמדה מקצועית מקובלת.

תמיכת אינטלקטואלים בתנועה

אחד הפרקים המטלטלים בתולדות התנועה לביטול חוקי ההסכמה הוא העובדה שבשנות ה־70 וה־80 היא זכתה לעיתים לתמיכה מצד אנשי רוח, סופרים ואקדמאים מוכרים. בינואר 1977 פורסמה בעיתון הצרפתי המוכר "Le Monde" עצומה להגנת שלושה גברים שנשפטו בגין קיום יחסי מין עם קטינים. בין החותמים היו ז'אן־פול סארטר, סימון דה בובואר, ז'יל דלז, לואי אראגון ופיליפ סולרס. העצומה טענה כי החוק מכיר ביכולתם של בני 13 ו־14 להבין את מעשיהם בתחומים אחרים אך שולל מהם יכולת דומה בכל הנוגע לחייהם הרגשיים והמיניים.

במאי אותה שנה פורסמה עצומה נוספת, שעליה חתמו עשרות אנשי רוח, בהם מישל פוקו, ז'אק דרידה, לואי אלתוסר, פליקס גואטרי וז'אן־פרנסואה ליוטר. החותמים קראו לבחון מחדש את החוקים הנוגעים ליחסים בין מבוגרים לקטינים.

ב־1979 פורסמה בצרפת עצומה נוספת, הפעם להגנת גבר שנאשם בקיום יחסי מין עם ילדות בגילים 6 עד 12. הניסוחים שנכללו במסמך תיארו את הילדות כ"מאושרות" ביחסים - טענה שממחישה עד כמה עמוק היה הניסיון לייחס לילדים יכולת הסכמה ולתאר קשר פוגעני כ"אהבה".

גם NAMBLA שפועלת בארצות הברית זכתה לאורך השנים לתמיכה מצד גורמים בזירה התרבותית והאינטלקטואלית. המשורר אלן גינסברג השתתף בכנס של הארגון בשנות ה־80. אנשי רוח נוספים התייחסו בחיוב לחלק מטיעוני הארגון או ביקרו את הניסיונות להחרימו. במקביל, גורמים ליברטריאניים ופעילי חופש ביטוי ניסו להגן על זכותו של NAMBLA להתקיים ולהתבטא.

חשוב להדגיש כי תמיכה בזכותו של ארגון להתבטא אינה זהה בהכרח להסכמה עם מטרותיו. חלק מהתומכים עסקו בשאלות של חופש ביטוי, התאגדות או גבולות הצנזורה ולא בהכרח ביקשו להכשיר יחסי מין עם ילדים, איך אין ספק שהדבר מדגים את הסכנה שבהישענות על יוקרה אינטלקטואלית. עצם העובדה שסופר, פילוסוף או אקדמאי חותם על מסמך אינה הופכת את טענותיו לנכונות ובוודאי אינה מעניקה לילדים יכולת הסכמה שוות־ערך לזו של מבוגרים.

לא רק בארצות הברית - התנועה הפדופילית העולמית

NAMBLA אינו ארגון יחיד מסוגו בעולם. מאז שנות ה־70 פעלו במדינות שונות קבוצות שניסו לקדם רעיונות דומים לעיתים באמצעות שפה של "חופש מיני", "זכויות נוער" או "מאבק בסטיגמה".

בבריטניה פעלה התארגנות בשם Paedophile Information Exchange או בקיצור PIE. הארגון פעל בין 1974 ל־1984, קידם הורדה של גיל ההסכמה וניסה לנרמל ולהצדיק יחסים מיניים בין מבוגרים לילדים. PIE פעלה גם בזירה הפוליטית - היא הגישה מסמכים לגופים ממשלתיים, הפיצה חומרי הסברה לחברי פרלמנט וניסתה לזכות בהכרה מצד ארגוני זכויות אזרח. בשיא פעילותו של הארגון היו בו כ־300 חברים. ארגונים נוספים פעלו בצרפת, בהולנד, בדנמרק, בנורווגיה, בבלגיה ובגרמניה, אך בניגוד ל-NAMBLA רובם ככולם התפרקו.

לצד הארגונים הממוסדים קיימים ברשת פורומים וקבוצות קטנות המשתמשים במונחים כמו MAP - Minor Attracted Person, "אדם הנמשך לקטינים". מידת הפעילות, ההשפעה והקשר בין הקבוצות אינה תמיד ברורה, ולכן יש להיזהר מהצגתן כרשת עולמית מאורגנת אחת.

מהו MAP - ומה הסכנה במונח?

המונח MAP משמש לעיתים כדי להבחין בין משיכה לקטינים לבין ביצוע עבירת מין. יש גופי טיפול ומניעה המשתמשים בשפה לא שיפוטית במטרה לעודד אנשים שלא פגעו בילדים לפנות לעזרה ולא לממש את המשיכה.

אולם גופים אידאולוגיים עלולים להשתמש באותה שפה למטרה שונה - כדי לטשטש את ההבדל בין טיפול ומניעה לבין ניסיון לשנות את גבולות ההסכמה ולהכשיר יחסים בין מבוגרים לילדים. כאשר המילים "הסכמה", "אהבה" ו"זכויות" מוצמדות לילדים, הן עלולות להעביר אליהם אחריות שאינה שייכת להם ולהסיט את הדיון מהתנהגות המבוגר אל התנהגות הקורבן.

גם אם ילד אומר שהוא מעוניין בקשר, הוא אינו מצוי בעמדת כוח שווה לזו של מבוגר. מבוגר יכול להפעיל מניפולציה, לנצל תלות, להבטיח הבטחות או ליצור בידוד רגשי, וכל זאת גם ללא שימוש באלימות גלויה.

לא מאבק זכויות, אלא מאבק על גבולות

התנועה הפדופילית ניסתה לאורך השנים לאמץ את אוצר המילים של מאבקי זכויות אחרים. פעילים דיברו על "מיעוט מיני", על "רדיפה" ועל "חופש הבחירה" וניסו להציג את החוקים להגנת ילדים כביטוי לפאניקה מוסרית. אולם ההשוואה הזו מתעלמת מהבדל יסודי - ילד אינו מצוי במערכת יחסים שוויונית עם מבוגר. הוא תלוי במבוגרים, חסר ניסיון ואינו יכול להעריך את מלוא המשמעות של קשר מיני עם אדם מבוגר.

זו הסיבה שחוקי גיל ההסכמה אינם מטילים על הילד את האחריות להוכיח שהתנגד או שנפגע. הם מציבים גבול ברור בפני המבוגר ומכירים בכך שפערי גיל, כוח וניסיון יוצרים סכנת ניצול מובנית.

מאחורי הסיסמה "גם ילד יכול לרצות" מסתתרת למעשה שאלה אחרת - האם רצון של ילד יכול לבטל את חובת המבוגר להגן עליו? המשפט, הרפואה ומערכות ההגנה על ילדים משיבים על שאלה זו בשלילה גמורה.