מ"חוק השתמטות" ל"חוק גיוס רך": כיצד הפכה ברית המשרתים לברית המחרטטים?

במשך כמעט שלושה עשורים הפכה סוגיית גיוס החרדים לאחד מכלי הנשק הפוליטיים המרכזיים של מחנה השמאל נגד ממשלות הימין ונגד הציבור החרדי. פעם אחר פעם שמענו על "השתמטות", על "שוויון בנטל", על הצורך לשלוח את בחורי הישיבות לצבא ועל החובה להפעיל נגדם את מלוא כוחה של המדינה. הפגנות, קמפיינים, עתירות לבג"ץ, הפעלת מדיניות מעצרים מוגברת, דרישות לסנקציות כלכליות וקריאות לאכיפה פלילית הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ של i24NEWS <<<

במשף שנים הוצגו החרדים כמי שמבקשים ליהנות מזכויות המדינה בלי לשאת בחובותיה. צעירים חרדים היו חשופים למעצרים ועימותים עם המשטרה ולעיתים גם לאלימות קשה בהפגנות. מסר פוליטי אחד חזר שוב ושוב: "לא עוד פטורים, לא עוד דחיות, לא עוד פשרות. כולם חייבים להתגייס!".

אלא שכעת, כאשר התמונה הפוליטית משתנה והקולות החרדיים עשויים להכריע את זהות הממשלה הבאה, מתגלה מציאות מעניינת הרבה יותר. אותם כוחות פוליטיים מהשמאל הישראלי שבמשך שנים הציבו את גיוס החרדים כתנאי יסוד לכל שותפות פוליטית, מתחילים לדבר בשפה אחרת: "הידברות, הסכמות, גמישות, התאמות, מתווים מיוחדים ואפשרות להסדרה עם החרדים". פתאום אפשר לדבר עם החרדים. פתאום אפשר למצוא נוסחה. פתאום אפשר להכיר ברגישות עולם התורה. פתאום יש מקום לפשרות. אז מה קרה לעקרון השוויון בנטל? האם הוא השתנה או שמא השתנו רק הצרכים הפוליטיים?

שלושה עשורים של מאבק - והזיכרון הפוליטי קצר

כדי להבין את גודל השינוי והאבסורד של הימים האלו יש לחזור לשנת 1998, לפסק הדין בפרשת רובינשטיין, שקבע כי שר הביטחון אינו מוסמך להעניק פטור רחב היקף לתלמידי ישיבות ללא הסמכה בחקיקה ראשית של הכנסת. בעקבות זאת הוקמה ועדת טל, שהמלצותיה היו הבסיס לחוק טל שנחקק בשנת 2002. הייתה זו תקופה שבה נעשה ניסיון אמיתי להתמודד עם סוגיה חברתית, דתית ולאומית מורכבת באמצעות הידברות וחקיקה.

במסגרת עבודתי כיועצו של ראש הממשלה אריאל שרון מוניתי לשמש כנציגו בוועדה המיוחדת לגיוס בחורי ישיבות - במסגרת ועדת הכנסת בהובלתם של חבר הכנסת יוסי כץ, חבר הכנסת טומי לפיד, חבר הכנסת אברהם רביץ ועוד. הייתי מעורב בדיוני הכנסת ובמאמצים לגבש הסדר שיאפשר שילוב הדרגתי של הציבור החרדי בצה"ל, בשירות האזרחי ובשוק העבודה. הגישה שהנחתה אותנו הייתה ברורה - אי אפשר לפתור בעיה חברתית עמוקה באמצעות כוח בלבד. צריך להכיר במאפיינים הייחודיים של החברה החרדית, לייצר מסלולי שירות מותאמים, לבנות אמון ולהתקדם בהדרגה. המטרה הייתה להרחיב את מעגל המשרתים, ולא לפרק את המרקם החברתי.

אלא שהשמאל בחר לעיתים מזומנות להפוך את הסוגיה להנדסת תודעה מתמשכת שנועדה לייצר דמוניזציה למגזר שלם. במשך שלושה עשורים נבנה הנרטיב לפיו החרדים הם "משתמטים" וגורם המאיים על צביונה של המדינה. תוכניות אקטואליה וקמפיינים פוליטיים הציגו תמיד את הטיעון באצטלה ערכית של "ברית המשרתים" ו"שוויון בנטל". נבנתה חומה של שנאה שנועדה לתקוע טריז בין הציבורים החילוני והדתי-לאומי לבין הציבור החרדי ולהבטיח קואליציות המבוססות על פסילת החרדים. חוק טל נפסל ב-2012, ומאז התפתח סבב בלתי נגמר של חקיקה, עתירות ופסיקות. מנקודת מבטם של מבקרי האקטיביזם השיפוטי, התוצאה הייתה צמצום מרחב התמרון של הכנסת והממשלה והפיכת סוגיה חברתית רגישה למוקד של עימות חוקתי מתמשך.

בניגוד לטענות על היעדר התקדמות, נתוני צה"ל מצביעים על עלייה בגיוס החרדים: כ־2,200 בשנת 2023, כ־2,811 בשנת 2024 וכ־4,300 בשנת 2025. כלומר, כמעט הכפלה בתוך שנתיים. במקביל, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת בועז ביסמוט, קידם מתווה גיוס מדורג שהציב יעד של כ־31 אלף חרדים לצה"ל ולשירות אזרח-ביטחוני בתוך כארבע שנים. מדובר ביעד שנדון עם הנהגת החרדים בכנסת, כאשר עד 10% מהיעדים יכולים להתמלא בשירות אזרחי־ביטחוני. השאלה היא מדוע לא לאפשר למהלך הדרגתי ומדיד להוכיח את עצמו במקום להסתפק בכפייה ובעימות מתמשך? ברור לכולם כי הנתונים אינם פותרים את בעיית השוויון בנטל, והפער בין צורכי הצבא להיקף המתגייסים עדיין גדול, אולם הם מוכיחים כי שילוב חרדים אפשרי וכי תהליכים הדרגתיים ומסלולים מותאמים יכולים להניב תוצאות. זו בדיוק הסיבה שהידברות והסכמה עדיפות על כפייה ועימות מתמשך.

הנדסת התודעה: כשהכיסא הפוליטי קורא - העקרונות נעלמים

ברגע אחד של אמת פוליטית, המסכה הוסרה. ברגע שבו התבהרה המציאות הפוליטית שלפיה הדרך היחידה של השמאל להקים ממשלה ולהפיל את שלטון הימין ואת בנימין נתניהו היא באמצעות גיוס השותפים החרדים, התחולל נס - השנאה התאיידה, ה"השתמטות" הפכה ל"סוגיה מורכבת", והדרישה לגיוס מלא הפכה לחיזור נמרץ. פתאום נשכחו כל הסיסמאות.

"חוק ההשתמטות", כפי שנקרא בזעם בכל אולפן טלוויזיה, עבר מתיחת פנים קוסמטית והפך בנפול פיהם לתכנון "חוק גיוס רך". פתאום מגלים במחנה המרכז-שמאל ש"אי אפשר לגייס בכפייה", ש"צריך לכבד את לומדי התורה", ש"חובה למצוא מתווה המוסכם על כל הצדדים" ושיש לגלות רגישות לאורח החיים החרדי. הגדיל לעשות ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק שאמר בריאיון לתוכנית "שבע תשע" ב־103fm השבוע כי "צה"ל אינו מסוגל לקלוט את כל הצעירים החרדים" והציע לאפשר להם שירות לאומי. אותם פוליטיקאים שאתמול דרשו סנקציות פליליות וסגירת תקציבים לישיבות יושבים כיום בחדרים סגורים ומציעים לראשי המפלגות החרדיות הצעות גמישות, פשרות רחבות והבטחות תקציביות שמעולם לא חלמו לקבל מהימין.

הניגוד הזה זועק לשמיים: כשמדובר בממשלת ימין, פשרה עם החרדים היא "כניעה לסחטנות" ו"חורבן הצבא", אך כשמדובר בממשלת שמאל-ערבים ללא נתניהו, אותה פשרה בדיוק היא "אחריות לאומית", "הסדרה מבורכת" ו"איחוד העם".

כשעקרון השוויון הופך למטבע פוליטי: מאבק משפטי או מאבק על השלטון?

הביקורת המרכזית אינה על עצם הדרישה לשילוב חרדים בשירות. מדינת ישראל זקוקה לחלוקה הוגנת יותר של האחריות הביטחונית והאזרחית, במיוחד לאחר שנות מלחמה ארוכות והעומס הכבד המוטל על חיילי הסדיר והמילואים ובני משפחותיהם. השאלה היא מדוע עקרון השוויון הוצג במשך שנים באופן כה חד-ממדי. מדוע הדיון הציבורי התמקד כמעט באופן בלעדי בחרדים, בעוד סוגיית השירות של האוכלוסייה הערבית, הפטורים השונים, האי-שירות של חלקים מהאוכלוסייה החילונית והאפשרות להרחיב את השירות האזרחי לכלל האוכלוסיות אינם מקבלים מקום דומה במרכז הקמפיינים. האם שוויון בנטל פירושו רק גיוס חרדים או שמדובר בעיקרון רחב המחייב מדיניות עקבית כלפי כלל האוכלוסיות?

לאורך השנים התערב בג"ץ שוב ושוב בהסדרי הגיוס (ב-1998, 2006, 2012, 2024 ובפסיקות נוספות ב-2026). מבחינת תומכי הפסיקות מדובר בהגנה על השוויון, אך מבחינת המבקרים מדובר בדפוס התערבות שהקשה על נבחרי הציבור לקדם הסדרים הדרגתיים ומוסכמים. אולם, כשבוחנים את התנהלות השמאל סביב הפסיקות הללו מתבהרת התמונה - המשפט והחוק נוצלו ככלים טקטיים להצרת צעדי ממשלת הימין עד לרגע שבו צורכי הקואליציה דרשו לעקוף אותם בדרכים יצירתיות למען שלטון השמאל.

מברית המשרתים לברית המחרטטים

"ברית המשרתים" שהונפה כדגל מוסרי וערכי במשך עשרות שנים התבררה כלא יותר מ"ברית המחרטטים" - סיסמה ריקה מתוכן שנועדה אך ורק לשמש כקרדום לחפור בו נגד ממשלות הימין. העובדות מדברות בעד עצמן. הסגרת הצביעות: השמאל מוכיח כי מעולם לא הייתה זו דאגה אמיתית לשוויון בנטל או לצרכי צה"ל, אלא כלי משחק פוליטי טהור להחלפת השלטון. הכשרת השותפות: כדי לייצר גוש חוסם נגד הימין, מחנה השמאל מוכן להכשיר לא רק את המפלגות הערביות שאינן מכירות במדינה יהודית, אלא גם את ה"השתמטות" החרדית שהוא עצמו נלחם בה בכל הכח הפוליטי ובסיוע המשפטי. זלזול בציבור: הציבור המשרת, שהאמין לזעקות השוויון ולמאבק הציבורי, מגלה כעת שמשחקים בערכיו המקודשים ככלי במשחק השחמט הפוליטי.

על פי דיווחים ומפגשים פוליטיים (כדוגמת המגעים והשיח סביב עמדותיו של גדי איזנקוט וגורמים נוספים), נבחנת שוב ושוב האפשרות להציע לחרדים הסדרים נדיבים ופשרות. אף על פי שאיזנקוט הציג עמדה רשמית של שירות לכולם לצד פטור מצומצם ללומדים, עצם הניסיון לנהל שיח פוליטי תוך בחינת הסדרים ופשרות מעלה שאלה נוקבת על הפער בין הרטוריקה הלוחמנית בעבר לבין גמישות המחנה בהווה.

לסיכום, ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל מלאה בזיגזגים, אך המעבר החד של השמאל מ"חוק ההשתמטות" ל"חוק הגיוס הרך" ייזכר כאחד משפלי המדרגה המוסריים והציניים ביותר שהיו בישראל. הוא מוכיח כי עבור מחנה שלם ערכים, שוויון, צבא העם ושלטון החוק אינם אלא מילים חלולות שאפשר לנצל בעת צורך ולזרוק לפח כשהנסיבות משתנות. כשהעיקרון פוגש את הכיסא הפוליטי - הכיסא מנצח תמיד. הציבור הישראלי, שראה ושמע את ההסתה ואת השנאה במשך שלושה עשורים, מסתכל כעת על החיזורים הנמרצים של השמאל אחרי הקול החרדי ומבין את האמת הפשוטה - לא השוויון בנטל עמד לנגד עיניהם, אלא השוויון בחלוקת הג'ובים והשלטון.

על הכותב: ד"ר איתן לסרי, מומחה לממשל ומדיניות ציבורית, לשעבר יועצם של ראשי ממשלה ושרים, פרשן בכיר למדיניות, פוליטיקה ואסטרטגיה בתקשורת.