הצונאמי הדמוקרטי בארה"ב: הבעיות האסטרטגיות שישראל תתקשה להתעלם מהן | עמיחי שטיין

ההשלכות של בחירות האמצע בארה"ב על ישראל עלולות להיות עמוקות הרבה יותר מאובדן השליטה הרפובליקנית בקונגרס. התבוסה מגיעה בעידן של שינוי רחב ביחס של המפלגה הדמוקרטית לישראל, למלחמה באיראן ולמערכת היחסים האסטרטגית בין ירושלים לוושינגטון.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ של i24NEWS <<<

יש שלוש זירות שבהן התוצאות עלולות להשפיע באופן משמעותי על האינטרסים הישראליים: מדיניותו של הנשיא דונלד טראמפ כלפי איראן, מאזן הכוחות החדש בקונגרס, ובעיקר - מערכת הבחירות לנשיאות ב-2028, שכבר מתחילה להתעצב על רקע שינוי הסנטימנט בתוך המפלגה הדמוקרטית.

המלחמה באיראן: האם טראמפ יבחר בוויתורים או במבצע בזק?

אחת המסקנות הבולטות ממערכת הבחירות היא המחיר הפוליטי שהמלחמה באיראן גובה מהמפלגה הרפובליקנית. "100% שהתוצאות היו שונות ללא המלחמה", הנהנו ברשת פוקס. אפילו טראמפ הסכים ש"איראן הייתה חלק מההפסד". הנתון שממחיש זאת היטב הוא העובדה ש-62% מהמצביעים שהשתתפו בסקר ביציאה מהקלפיות הביעו התנגדות למלחמה.

המסר הפוליטי לטראמפ ברור: הציבור האמריקני אינו מעוניין במלחמה ממושכת נוספת במזרח התיכון. השאלה היא כיצד הנשיא יבחר לתרגם את המסר הזה למדיניות. ישנם שני תרחישים אפשריים, ושניהם מחייבים את ישראל לעקוב מקרוב. הראשון הוא שטראמפ יחליט להגביר את המאמצים הדיפלומטיים, להסכים לוויתורים במסגרת המשא ומתן עם טהרן ולנסות להציג הסכם כהישג מדיני שיאפשר לו לצאת מהעימות.

התרחיש השני הוא דווקא ניסיון לסיים את המערכה באמצעות מבצע צבאי קצר ועוצמתי, כזה שיאפשר לנשיא להכריז על ניצחון, לטעון כי הושגו היעדים האמריקניים ולצמצם במהירות את המעורבות האמריקנית באזור. בשני המקרים, האינטרסים של ישראל אינם בהכרח חופפים לאלה של הבית הלבן. הפער הזה עלול להפוך לאחד ממוקדי המתח המרכזיים ביחסים בין המדינות.

הקונגרס החדש: גל פרוגרסיבי ואנטי-ישראלי מתחזק

הבעיה השנייה נוגעת להרכבו העתידי של הקונגרס. גל חדש של נבחרים דמוקרטים, שחלקם מחזיקים בעמדות ביקורתיות במיוחד כלפי ישראל ואף בעמדות אנטי-ישראליות מובהקות, צפוי להצטרף למחוקקים שכבר מכהנים בגבעת הקפיטול.

המשמעות אינה רק שינוי בהרכב הפרסונלי של בית הנבחרים והסנאט, אלא גם שינוי במאזן הכוחות וביכולת להשפיע על סדר היום. השליטה של הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס, מובילה לכך שהם יקבלו לידיהם גם את ראשות הוועדות ואת השליטה בסדר היום שלהן - וגם את תפקידי יו"ר בית הנבחרים ויו"ר הסנאט. הדבר יאפשר להם לקדם דיונים, חקירות ויוזמות חקיקה הנוגעות למדיניות ישראל, למלחמה בעזה, לסיוע הביטחוני וליחסים האסטרטגיים בין המדינות.

נכון, לא כל יוזמה אנטי-ישראלית תצליח להפוך לחוק, ובוודאי שלא כל חבר קונגרס דמוקרטי מחזיק באותן עמדות. אולם עצם העובדה שהמחנה הביקורתי כלפי ישראל מתרחב ומקבל עמדות השפעה משמעותיות יותר היא שינוי שישראל אינה יכולה להתעלם ממנו.

לכך מצטרפת מגמה רחבה יותר בתוך המפלגה הדמוקרטית: קריאות לצמצם את הסיוע הביטחוני לישראל, להתנות אותו בשינוי מדיניות ואף לבחון מחדש את עצם טיב היחסים המיוחדים בין המדינות. אם בעבר עמדות כאלה נחשבו לשוליות יחסית במפלגה, כיום הן מקבלות במה מרכזית יותר.

הבחירות ב-2028: ממדאני כמודל לחיקוי פוליטי?

בעיה נוספת עבור ישראל אינה נמצאת בוושינגטון של היום, אלא במערכת הבחירות הבאה לנשיאות. המסר שמועמדים דמוקרטים רבים עלולים להסיק מהבחירות הנוכחיות הוא פשוט: אפשר להחזיק בעמדות חריפות נגד ישראל ונגד AIPAC, ועדיין להצליח פוליטית. למעשה, במקרים מסוימים, עמדות כאלה עשויות אפילו להפוך ליתרון בקרב חלקים משמעותיים בבסיס המפלגה.

מועמדים שיתמודדו בבחירות הבאות לקונגרס ולתפקידים בכירים במדינות השונות יבחנו מקרוב את הצלחתם של פוליטיקאים כמו עבדול א-סייד ושורה של חברי בית נבחרים דמוקרטים חדשים, ואת האופן שבו הצליחו להפוך ביקורת חריפה על ישראל לחלק מרכזי בזהות הפוליטית שלהם.

התוצאה עלולה להיות הקצנה נוספת בשיח הפוליטי. יותר מועמדים בעלי מאפיינים המזוהים עם המחנה האולטרה-פרוגרסיבי של זוהרן ממדאני, יותר ביקורת חריפה על ישראל ופחות נכונות להגן על מערכת היחסים המסורתית בין המדינות.

וכאן מגיעה נקודה חשובה במיוחד: המפלגה הדמוקרטית תצטרך לבחור מועמד לנשיאות ב-2028. המועמד שירצה לזכות בתמיכת הבסיס המפלגתי לא יוכל להתעלם מהסנטימנט הזה. גם אם לא יאמץ את העמדות הקיצוניות ביותר, הוא עשוי להידרש להציג קו נוקשה וביקורתי הרבה יותר כלפי ירושלים מכפי שהכרנו ממועמדים דמוקרטים לנשיאות בעבר.