20 שנה אחרי האסון במוסך הרכבת: הניצולים והמשפחות חוזרים לזירה
שמונה עובדים נהרגו ועשרות נפצעו מפגיעת טיל בודד במלחמת לבנון השנייה • כעת, הם חוזרים אל רגעי האימה, אל סיפורי הנס הבלתי נתפסים ואל הכעס שמסרב להרפות: "הייתה חסרה רק אזעקה אחת כדי למנוע את האסון"
עשרים שנה חלפו מאז ה-16 ביולי 2006, היום ששינה לעד את חייהם של עובדי מוסך הרכבת בחיפה ושל המשפחות השכולות, אך הפצעים במוסך עדיין שותתים. טיל בודד ששיגר ארגון חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה פגע ישירות בגג המוסך, וגבה את חייהם של שמונה עובדים חיוניים שנלכדו במקום ללא כל התרעה.
>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<
ניצלו ברגע האחרון: השלישייה שנולדה ותושיית הרעיה
לצד הכאב העמוק, השחזור מציף סיפורי הישרדות והצלה יוצאי דופן. ארקדי פומרנץ, מנהל אגף אחזקה ותפעול במוסך, משחזר בדמעות כיצד ניצל הודות לאשתו: "בשבת היא אמרה לי 'אתה לא הולך ביום ראשון לעבודה'. אמרתי לה שאני עובד חיוני, אבל היא התעקשה בגלל הילדים הקטנים. למעשה, היא הצילה אותי". בשעה 09:15 בבוקר, קיבל ארקדי את ההודעה הרשמית על האסון בתוך המוסך שלו.
גם עבור איתן אקונינה, עובד המוסך, הולדת ילדיו הייתה חבל ההצלה שלו. "הייתי אמור להיות פה עם החברים שלי, אבל נולדה לי שלישייה", הוא מספר. איתן קיבל שבועיים חופש מיוחדים, וביום ראשון, ימים ספורים לאחר ששוחרר עם תינוקותיו מהפגייה, נחת הטיל במקום שבו היה אמור לעבוד.
לקריאה נוספת
"ניסים צעק 'רוצו לממ"ד!' – ונהרג"
מורדי סבג, שנפצע באורח אנוש באסון, צועד היום על רגליו ומחייך, במה שהוא מגדיר כ"ניצחון הגדול". סבג משחזר את רגעי האימה: "הגענו בשש וחצי בבוקר, הכל היה פתאומי, לא היו אזעקות באותו יום. בסביבות תשע שמענו בום עמום ואז בום קרוב. מישהו מחוץ למוסך צעק לנו 'רוצו לממ"ד! רוצו לממ"ד! זה טילים'".
אותו אדם שגילה תושייה ורץ להציל את חבריו היה ניסים אלחרר ז"ל, שנהרג בפיצוץ. סבג נפגע בדרכו למרחב המוגן מכדורית רסס שקרעה את העורק הראשי בירכו ושברה את עצמו. "בזמן ששכבתי ראיתי את החור הפעור מעליי. היה שקט מצמרר וריח של עשן. תפסתי את החבר שטיפל בי ואמרתי לו: 'רני, תשמור לי על האישה ועל הילדים'". חסם עורקים שקיבל מחבריו במקום הציל את חייו.
הטרגדיה של שמוליק: הגיע רק כדי להביא כיבוד לברית
אחד הסיפורים המצמררים ביותר הוא סיפורו של שמואל (שמוליק) בן שמעון ז"ל. אחותו התאומה, אסנת בן שמעון, מספרת כי שמואל בכלל לא היה אמור להיות במשמרת באותו בוקר שחור. שבוע בלבד לפני כן הוא חגג את ברית המילה של בנו הטרי, והגיע למוסך במיוחד כדי להביא כיבוד לחבריו לעבודה ולחגוג עמם.
"המחשבות לא הפסיקו מאז. היום הזה נמשך עד היום. קראתי לו 'היום הארוך ביותר בחיים שלי'", היא אומרת בכאב בעודה מביטה באלבום התמונות מהברית.
דוד אברהם, עובד ותיק שהיה הראשון להגיע לזירה הקשה, משחזר את הטראומה שמלווה אותו: "שני חבר'ה שכבו על הרצפה ומחייכים אליי. רצתי לקרוא לכוחות ביטחון, וכשחזרתי הם כבר לא היו בחיים".
הכעס שלא מרפה: "הבטיחות הייתה, הייתה חסרה רק אזעקה"
עשרים שנה אחרי, השאלה המרכזית נותרת בעינה – מדוע לא נשמעה אזעקה? הניצולים מדגישים כי המוסך היה ממוגן ומצויד במקלטים ובממ"דים, אך היעדר ההתרעה מנע מהעובדים את האפשרות לחלץ את עצמם בזמן. "ברור שאזעקה הייתה מונעת את הסיפור הזה", קובע דוד אברהם בכעס. איתן אקונינה מסכם את התחושות הקשות: "הייתה חסרה רק אזעקה אחת. אזעקה אחת, טיל אחד, אסון כבד מאוד. שמונה חברים שהם אחים".
הם חזרו והתייצבו מול לוח ההנצחה הנושא את שמותיהם של שמונת הנופלים: ניסים אלחרר, שמואל בן שמעון, עשהאל דמתי, רפי חזן, רונן לפידוס, שלמה מנצורה, דוד פלדמן ודניאל שירזי זכרם לברכה.
"מה שמנחם לפעמים", אומר ארקדי פומרנץ כשהוא מביט בתמונותיהם, "זה שאתה אומר שאנחנו כולנו מזדקנים, ואתה רואה את החבר'ה האלה – כל אחד נשאר צעיר, כל אחד נשאר יפה".