מורשת אובמה, שינוי אידאולוגי - ומשבר הברית ההיסטורית: המפלגה הדמוקרטית מתרחקת מישראל | ד"ר איתן לסרי

הברית שהפכה ממובנת מאליה - לנושא שנוי במחלוקת: במשך עשרות שנים נהנו יחסי ישראל וארצות הברית מתמיכה דו-מפלגתית רחבה. ישראל נתפסה בוושינגטון לא רק כשותפה ביטחונית, אלא גם כדמוקרטיה יציבה במזרח תיכון סוער, בעלת ערכים משותפים, יכולות טכנולוגיות מתקדמות ואינטרסים אסטרטגיים החופפים במידה רבה לאלה של ארצות הברית. אלא שבשנים האחרונות מתרחש שינוי משמעותי, בעיקר בתוך המפלגה הדמוקרטית: התמיכה בישראל, שבעבר הייתה חלק מהקונצנזוס הפוליטי, הופכת בהדרגה לסוגיה הנתונה למחלוקת אידאולוגית, מוסרית ואלקטורלית. התמיכה בישראל אינה נעלמת לחלוטין, אך היא נעשית מותנית יותר, ביקורתית יותר ולעיתים אף עוינת.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

מפלגת היהודים? כבר לא: דברי אובמה בבלפסט והשבר המעמיק עם המפלגה הדמוקרטית

התמיכה בישראל, שהייתה בעבר עמוד תווך בלתי מעורער, הופכת בהדרגה לסוגיה הנתונה למחלוקת אידאולוגית, מוסרית ואלקטורלית. סערה פוליטית חדשה התעוררה בעקבות דבריו של הנשיא לשעבר ברק אובמה באירוע בבלפסט שבצפון אירלנד. אובמה, שאמנם הכיר ברדיפות ההיסטוריות של העם היהודי ובאחריותה של אירופה להן, בחר לתאר את ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל במונחים של נטילת אדמות מהערבים תוך חריגה מן המידה, והוסיף כי מדיניות ישראל נשענת יותר מדי על כוח צבאי וטכנולוגי ופוגעת במעמדה המוסרי.

הבעיה העמוקה בדבריו של אובמה אינה עצם הביקורת על מדיניות ממשלה כזו או אחרת, אלא המסגור ההיסטורי המעוות. כאשר דמות בעלת מעמד בינלאומי בכיר, מצמצמת את הציונות לכדי פרויקט מקלט זר המבוסס על "נטילת אדמות", היא מסתכנת בהפשטת הנרטיב הציוני משורשיו העמוקים. הציונות לא נולדה בחלל ריק כתגובה לרדיפות באירופה בלבד; היא נשענת על זיקה היסטורית, דתית ולאומית בת אלפי שנים לארץ ישראל. הצגת המפעל הציוני כגזל קרקעות חד-צדדי מתעלמת מרכישת אדמות חוקית, מהיסטוריה מורכבת של שני עמים, ומעל הכל - מהזכות הבסיסית של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית.

התבטאות זו בבלפסט אינה אירוע מבודד, אלא נקודת שיא בתהליך ארוך. אובמה אמנם חתם ב-2016 על מזכר הבנות ביטחוני חסר תקדים בהיקף 38 מיליארד דולר לישראל, אך תקופת כהונתו היוותה נקודת מפנה שהחריפה את המתח הפוליטי, החל מהעימות הפומבי סביב הסכם הגרעין עם איראן ב-2015 ועד לשחיקת השיח הממסדי. החרפת המחלוקת המשיכה עם התבטאויותיה של סגנית הנשיא קמלה האריס והלחצים שהפעיל ממשל ביידן בשלהי כהונתו, אשר המחישו עד כמה התמיכה האמריקנית הפכה מותנית ומלווה באיומים על הגבלת נשק וסיוע.

הנתונים הסטטיסטיים משקפים שבר עמוק במרכז המפלגה הדמוקרטית:

• שפל בתמיכה: בסקר גאלופ (פברואר 2025) נרשם שפל היסטורי כאשר רק 33% מהדמוקרטים הביעו דעה חיובית על ישראל, לעומת 83% בקרב הרפובליקנים - פער חסר תקדים של 50 אחוז.

• סחף בקונגרס: ניתוח עמדות המחוקקים בקונגרס מראה כי המחנה הפרו-ישראלי הממסדי במפלגה הדמוקרטית מצטמצם (מכ-93 חברים לכ-88), בעוד האגף הפרוגרסיבי הרדיקלי הולך וגדל (מ-24 לכ-32 חברים). מרכז הכובד הדמוקרטי (כ-109 חברים) אמנם אינו רדיקלי, אך משנה את נכונותו להציב התניות לסיוע הביטחוני לישראל.

הסכנה האמיתית אינה טמונה רק בשמאל הקיצוני או במועמדים פרוגרסיביים בולטים דוגמת זוהראן ממדאני שנבחר לתפקיד ראש העיר ניו יורק ומאז פועל נגד ישראל בפרט והיהודים בכלל, אלא בעובדה שמרכז המפלגה מאמץ בהדרגה את ההנחה שהיחסים עם ישראל אינם עוד אינטרס אמריקני מובהק, אלא שותפות המותנית בעמידה בסטנדרטים פוליטיים משתנים. הדור הצעיר במפלגה בוחן את הסכסוך דרך פריזמה פרוגרסיבית של "חזק מול חלש", יחסי כוח וקולוניאליזם, תוך התעלמות מאיומי הטרור, מאחריות חמאס וממורכבות המציאות הביטחונית. משבר זה מעמיד בסכנה גם את הבית הפוליטי ההיסטורי של יהדות ארצות הברית, שרבים מחבריה חשים כעת דחויים מול גלי אנטישמיות וביקורת המערערת על עצם הלגיטימיות של זהותם הלאומית.

ברית אסטרטגית אינה יכולה להתנהל על "טייס אוטומטי" או להיות בת ערובה של מנהיג כזה או אחר. על מנת למנוע שחיקה נוספת, על ישראל לנקוט צעדים אסטרטגיים ברורים: החל משיקום התמיכה הדו-מפלגתית: הפסקת ההסתמכות הבלעדית על המחנה הרפובליקני למרות ההעדפה הברורה של נתניהו מול הנשיא טראמפ, והשקעה שיטתית בדיאלוג מוסדי עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית, חברי קונגרס ומובילי דעת קהל. דיפלומטיה ציבורית מבוססת: הצגת הזיקה ההיסטורית, צורכי הביטחון והתרומה ההדדית של ישראל כאקוסיסטם טכנולוגי ומודיעיני המשרת גם את האינטרס הבטחוני והכלכלי האמריקני ברחבי העולם מבלי להתנצל על הזכות להגנה עצמית. הבחנה בין ביקורת עניינית לדה-לגיטימציה: נכונות להקשיב לביקורת מדינית לגיטימית, לצד הצבת גבול נחוש וברור מול הכללות, אנטישמיות ושלילת זכות הקיומה של המדינה היהודית.

לקריאה נוספת:

בריטניה במשבר: ההגירה, האנטישמיות והקרע עם ישראל שמטלטלים את הממלכה | דעה

הספין האנטי-ישראלי לא הציל את השלטון: משברי הדיור וההגירה בספרד שהכריעו את סנצ'ס

שיאים היסטוריים תחת טילים: כך שומרת ישראל על מעמדה כמעצמת הייטק וחדשנות | פרשנות

לסיכום: הברית אינה יכולה להתנהל על טייס אוטומטי

כשלושה שבועות לפני בחירות האמצע בארצות הברית, הסקרים מצביעים על יתרון ברור לדמוקרטים במרוץ לבית הנבחרים, בעוד שהמאבק על השליטה בסנאט צמוד יותר. הבחירות יתקיימו ב־3 בנובמבר, והן נתפסות גם כמשאל עם על כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ ועל מדיניותו הכלכלית והחוץ. אם הדמוקרטים ישיגו שליטה בבית הנבחרים, או בשני בתי הקונגרס, הדבר עשוי להקשות על ממשל טראמפ לקדם את סדר היום שלו ולחזק את הפיקוח והביקורת הקונגרסיאלית על מדיניות החוץ. עם זאת, אין להסיק מכך אוטומטית שינוי במדיניות האמריקנית כלפי ישראל: עמדות כלפי ישראל משתנות גם בתוך כל אחת מהמפלגות, והקונגרס אינו קובע לבדו את מדיניות החוץ.

הברית בין ישראל לארצות הברית, שבעבר נשענה על קונצנזוס דו־מפלגתי רחב, הופכת בהדרגה לסוגיה שנויה במחלוקת, בעיקר בתוך המפלגה הדמוקרטית. מורשת אובמה והעימותים עם ממשלת ישראל ונתניהו סימנו נקודת מפנה, אך השחיקה עמוקה ורחבה יותר, ונובעת גם משינויים אידאולוגיים ודוריים בחברה האמריקנית. המפלגה הדמוקרטית אינה אבודה לישראל, אך התעלמות מהמגמות החדשות עלולה להפוך סיכון פוליטי לאיום אסטרטגי. ישראל חייבת לשמר את קשריה עם הרפובליקנים, ובה בעת להשקיע בדיאלוג עם הדמוקרטים, עם הקהילה היהודית־אמריקנית ועם מוקדי ההשפעה בוושינגטון. הברית אינה מובנת מאליה: שימורה מחייב דיפלומטיה חכמה, הקשבה וביסוס ההכרה בישראל כשותפה אסטרטגית חיונית לאמריקה כולה.