ויתר על הממשלה, לא על השלטון: חמאס 2026 - דו"ח מצב כשירות | ברוך ידיד

שלוש שנות מלחמה פגעו בחמאס באופן עמוק. הפגיעה אינה מוגבלת לשורות הלוחמים או למספר המפקדים שחוסלו. היא ניכרת כמעט בכל שכבות הארגון: בהנהגה, במערכי הפיקוד, בתשתיות המנהרות, ביכולת הייצור והאמל"ח, במנגנוני הביטחון וביכולת לגייס ולהכשיר דור חדש של פעילים ברמה שהייתה קיימת לפני המלחמה.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

חמאס של 2026 אינו חמאס של ערב 7 באוקטובר. הצבא שהיה לו, ארגון היררכי בפריסה טריטוריאלית, מאורגן, בעל מערכי מנהרות, יחידות, מחסני נשק ותעשייה צבאית, ספג מכה קשה. גם יכולת ההתעצמות מחדש מוגבלת יותר. הגיוס מחדש מאפשר לארגון לשמר כוח, אך אין פירושו בהכרח שחמאס מצליח לשחזר את איכות הכוח, את ההכשרה ואת המבנה הצבאי שהיו לו לפני המלחמה.

על פי התמונה המצטברת, חמאס אינו מתקדם בתהליך של שחזור הכוח הצבאי שהיה לו ערב 7 באוקטובר - הוא נמצא קודם כול בתהליך של הסתגלות. הוא מנסה לשמר את מה שנשאר, לבנות מחדש תשתיות אנושיות, להבטיח מקורות הכנסה, לשמר את מערכות הביטחון, להשתלב מחדש במוסדות האזרחיים ולמנוע היווצרות של אלטרנטיבה פלסטינית שתוציא אותו מהמשחק. הכל בשם העתיד והחזון.

אבל מכאן נובעת דווקא אחת המסקנות החשובות ביותר לגבי חמאס: היחלשותו הצבאית אינה מובילה בהכרח לוויתור על השליטה ברצועה - היא מובילה לשינוי במודל השליטה. כיום אין ברצועה גוף פלסטיני חלופי שהצליח לבסס שליטה מלאה, עצמאית ורציפה בכל השטח שבו נמצאת האוכלוסייה.

גם הוועדה הטכנוקרטית שהוקמה כדי להחליף את מנגנון חמאס ואמורה לקבל את סמכויות הממשל והביטחון, מוגבלת מאוד ביכולת שלה להיכנס לרצועה ולהפעיל את מלוא סמכויותיה ועדיין היא תלויה בהסדרים הביטחוניים והמדיניים.

המיליציות - תאונת צד, הטכנוקרטים - הזדמנות ולא איום

גם הכנופיות הן חלק מהסיפור: המלחמה יצרה בעיה חדשה עבור חמאס - הופעתן של מיליציות, חמולות וקבוצות חמושות שאינן כפופות אליו. בחלק מהמקרים מדובר בקבוצות המזוהות על ידי חמאס עם ישראל; במקרים אחרים אלה חמולות ותיקות או ארגונים מקומיים שיש להם אינטרסים עצמאיים.

בדרום הרצועה התפתחו מוקדי כוח כאלה בעוצמה רבה יותר, וחמאס ניהל נגדם מאבקים. אבל העובדה שחמאס ממשיך להשקיע כוח ומשאבים במאבק במוקדים הללו, מלמדת שגם לאחר המלחמה חמאס רואה בעצמו הגורם שאמור לקבוע מי רשאי להחזיק בכוח בתוך החברה הפלסטינית. בעיניו זהו מאבק על ריבונות לא פחות מאשר מאבק צבאי, והמיליציות לא משנות את המאזן - הן רק תאונת צד.

הממשלה נמסרת, אבל המנגנון נשמר תחת מוטת השליטה של חמאס

באופן רשמי חמאס הודיע כי הוא מוכן לפרק את מנגנון הממשל שלו ברצועה ולהעביר את האחריות האזרחית לוועדה הפלסטינית הטכנוקרטית. זהו ויתור משמעותי במישור הפורמלי, אלא שהוויתור הזה צריך להיקרא בהקשר רחב יותר - ויתור על רגל בנמק מתקדם כדי להציל את הגוף החולה, גם בסכין בתנאי שדה.

חמאס איננו יוצא מעזה, הוא אינו מוותר על מעמדו כתנועה הפוליטית והצבאית המרכזית ברצועה, ובוודאי שלא על הנשק ללא הסדר רחב ומחייב. גם התוכנית הבינלאומית עצמה מבדילה בין העברת סמכויות השלטון האזרחיות לבין תהליך פירוק הנשק, המנהרות, אתרי הייצור והמחסנים.

היא אפילו שומרת על השליטה האפקטיבית: כי הממשלה החמאסית יכולה להתפרק כמוסד, אך אם מנגנוני הביטחון, הפקידות, הרשויות המקומיות, מערכות המס, רשתות האספקה, מנגנוני האכיפה והקשרים החברתיים נשארים במידה רבה בידי אנשי חמאס או מקורביה, השליטה לא נעלמת - היא פשוט עוברת ממודל ישיר למודל עקיף.

הרי בכל שיחות המשא ומתן עם נציגי הרשות הפלסטינית חמאס חזר ותבע את תיקי הביטחון ואת תיקי האוצר, כי הנכונות להעביר את הממשל לוועדה טכנוקרטית מבחינת חמאס היא ויתור על האחריות שאינו בהכרח ויתור על השפעה.

שלטון ישיר מטיל על הארגון אחריות למים, חשמל, מזון, בריאות, חינוך, משכורות, ביוב, תברואה וביטחון. אחרי שלוש שנות מלחמה, כאשר הרצועה הרוסה והאוכלוסייה תלויה בסיוע בינלאומי, זו עלולה להיות מלכודת, ולכן מבחינת חמאס עשוי להיות יתרון במעבר ממודל של "אנחנו הממשלה" למודל של "יש ממשלה" ואנחנו "הכוח הפוליטי והחברתי" שאי אפשר לעקוף אותו.

הוועדה הטכנוקרטית עשויה לקחת על עצמה את הנטל האזרחי, את האחריות לשיקום ואת ההתמודדות עם הקהילה הבינלאומית, בעוד שחמאס ינסה לשמור על רשתות הכוח, על הנשק ועל מעמדו כגורם הפוליטי המאורגן ביותר ברצועה. ובמובן הזה, הטכנוקרטים מבחינת חמאס הם אינם איום, הם הזדמנות.

אם יצליח חמאס להשפיע על המנגנון, על הפקידות, על המשטרה ועל חלוקת המשאבים, הוא יכול ליהנות מממשלה שאינה מזוהה רשמית איתו, אך עדיין פועלת בסביבה שבה הרשתות שלו עמוקות וחזקות. לכן אין מקום לדבר על שינוי ביעדים אלא על שינוי ב"מערכת ההפעלה", כך צריך לתאר את חמאס של אחרי המלחמה.

סוף 2026: חמאס פועל "מלמטה למעלה"

על פי שורה ארוכה של מקורות בעזה וברמאללה, חמאס פועל לשמר את השפעתו "מלמטה למעלה", באמצעות שילוב אנשי הארגון במשרדי ממשלה, במנגנוני הביטחון וברשויות המקומיות. לפי מקורות בעזה, חמאס מינה לא רק מושלי מחוזות, אלא הציב בעלי תפקידים במשרדי הכלכלה והפנים, החזיר לפעילות חלק ניכר ממשרדי הממשלה, וחידש את פעילותן של רשויות מקומיות, הכל תחת עלי אל עאמודי, רל"ש סינואר בעבר וכיום מנהיג חמאס הזמני.

במילים אחרות, בזמן שהוא מסכים "עקרונית" להעביר את השלטון לגוף טכנוקרטי, חמאס מנסה להבטיח שמי שמכיר את המערכת, מפעיל אותה ומחזיק ברשתות הכוח בתוכה, יישאר שם. עוד קודם לכן, תחת עלי אל עאמודי, "היורש", שולבו עשרות מאנשי הזרוע הצבאית במערכות השלטון המקומי ובמערכות החינוך, מה שמאפשר להם ליהנות ממשכורות, שייתכן ובקרוב ישולמו על ידי הטכנוקרטים וזה ההבדל בין מסירת ''הממשלה '' לבין מסירת "השלטון".

המשטרה הכחולה - מעמודי תווך של חמאס

חמאס משמר את עצמו ומספק הצצה מצוינת לתוך "השיטה". אחד המבחנים החשובים ביותר לחמאס הוא השליטה במנגנון הביטחון הפנימי, ולכך נקראת המשטרה החמאסית על יחידות ההרתעה שלה שלא נעלמו.

המשטרה פעילה: ברצועה טוענים כי חלק ממנגנוני ביטחון הפנים התמזגו במשטרה הכחולה שגדלה וקיבלה מקום מרכזי בארגון. במהלך הפוגות והפסקות אש היא שבה להופיע ברחובות, בצמתים, במוקדי חלוקת סיוע ובאזורים שבהם ישראל נסוגה. גם החיסולים האחרונים של עשרות קצינים "כחולים" ושוטרים מעידים על משטרה בעלת פיקוד ומטה פעיל.

לצד המשטרה פועלים מנגנוני ביטחון פנימיים מקומיים ומנגנוני ההרתעה והסיכול של חמאס - הכנופיות האלימות שנהנות מנתחים מהסיוע שזורם פנימה. זה עדיף לחמאס כי כאשר הכנופיות פועלות וממנות את עצמן, נדרשת מועצת השלום לשלב אלפי מאנשי המשטרה של חמאס במנגנון המשטרתי העתידי וליהנות משכר ומהחזר הוצאות וזכויות סוציאליות על חשבון הברון, וזה לאחר שמאות מאנשי מנגנון הביטחון הפנימי שולבו מראש במשטרה הכחולה.

המשמעות ברורה: חמאס פועל לשמר את כוח האדם, הידע, הקשרים והמנגנונים שדרכם הוא שולט ברחוב. זה מסביר גם את החשיבות של יחידות כמו מנגנוני ההרתעה והביטחון הפנימי, כי אין מדובר רק במאבק בישראל, אלא ביכולת של חמאס לזהות יריבים, משתפי פעולה, מיליציות מקומיות ומתנגדים, ולמנוע מהם להפוך למוקדי כוח חלופיים ובעיקר, כדי לשמר כוח בדרך לשלב הבא בתוך החברה הפלסטינית.

כסף, שווקים וסיוע:

השליטה האזרחית אינה דורשת רק כוח אלא גם מערכת כלכלית שתאפשר לשלם לאנשי השלטון, לשמר את מנגנוני הביטחון ולתת לפעילים ולפקידים תחושה שיש להם עתיד בתוך המערכת - וכאן נכנס מנגנון המיסוי.

חמאס ממשיך לגבות מסים, בעיקר מהסקטור הפרטי, לרבות על סחורות מוברחות ומוצרים המגיעים לשווקים בעזה. לפי מקורות ברצועה, מחלקת המסים ומשרד הכלכלה חזרו לפעילות. מקורות מצביעים על מודל של "מיסוי כפול", כלומר, גבייה לאורך כל שרשרת הכניסה והמסחר של סחורות.

גם טענות ישראליות על השתלטות או הסטה של חלק מהסיוע ההומניטרי מתיישבות עם התמונה הרחבה יותר: חמאס מבקש להיות הגורם שמסוגל להשפיע על הדרך שבה סחורה נכנסת, עוברת ומגיעה לשוק.

לצורך זה, חמאס מפעיל כנופיות וקבלני משנה בצירים ראשיים דרכם עובר הסיוע האזרחי: הכנופיות הללו משתלטות על המשאיות ומעבירות אותו לחמאס לאחר שהן מפרישות לעצמן נתח כבד, תוך תשלום לחמאס עבור "הזיכיון" לפעול בצירים ולהקים מחסומים בשמה של חמאס. יש טענות שחמאס משלם לכנופיות לטובת איוש מחסומים 24/7.

אין צורך אפילו להוכיח שכל שק סיוע "נלקח" בידי חמאס כדי להבין את המנגנון, די בכך שחמאס שולט בצמתים שבהם עוברות הסחורות, מפעילה מנגנוני מס, מפעילה שווקים ויכול להעניק או למנוע גישה, כדי להבין את התלות שמשרתת אותה.

כלים בשירות החזון: הכוח, הכסף והפקידים הם התשתית האסטרטגית

''עשרות פקידים בחוזים אישיים שמנים, אותרו באוניברסיטאות ברחבי העולם עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, והגיעו כדי להקים את השלד האזרחי שחשוב כל כך לחמאס'', סיפר לי בתחילת המלחמה אחד מאנשי החמאס בעזה. במשך שנות שלטונו, חמאס גם השקיע בבניית מאגר של מומחים ואנשי מקצוע, ברשויות, באוניברסיטאות ובמוסדות אזרחיים. זו אינה תשתית שאפשר להשמיד באמצעות חיסול מפקד צבאי או הריסת מנהרה.

במשך כמעט שני עשורים חמאס לא רק החזיק בזרוע צבאית, הוא בנה מדינה למחצה: משרדים, רשויות מקומיות, מערכת חינוך, בריאות, רווחה, משטרה, כלכלה, מסים ופקידות ועוד. כעת, גם לאחר חיסול חלק גדול מהנהגת חמאס והשמדת חלקים משמעותיים מהתשתית הצבאית, נותרה שכבה של אנשים שמפעילים את המערכת האזרחית, עד לשיקום הצבאי.

מקורות שונים מדברים על עשרות אלפי עובדים של מנגנוני חמאס, ובמגזר הציבורי בעזה מדובר על קרוב ל 50 אלף עובדים, הכוללים עובדים של הרשות הפלסטינית לצד עובדי המנגנון שהקימה חמאס.

אבל כך או אחרת, מבחינת חמאס, אלו אינם רק עובדים: הם השלד הביצועי של הארגון שנקראו למשמרת בתקופת ביניים. לכן הדרישה להבטיח את זכויותיהם, את שכרם ואת המשך העסקתם אינה רק דרישה סוציאלית, היא גם מנגנון לשימור היכולת הארגונית.

חמאס וחברה ומשנת האחים המוסלמים הם הרבה יותר מארגון צבאי

מבחינת חמאס, הענף הפלסטיני של האחים המוסלמים, השליטה באוכלוסייה היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר בדרך למהפכה הירוקה. כאן נמצא ההבדל העמוק ביותר בין חמאס לבין ארגון טרור פלסטיני או אחר: חמאס צמח מתוך תנועת האחים המוסלמים ומתוך תשתית חברתית ודתית.

לאורך השנים הוא בנה את כוחו באמצעות מערכות של חינוך, צדקה, רווחה, מסגדים, ארגוני סטודנטים, איגודים מקצועיים ומוסדות קהילתיים. המנגנון החברתי על האגודות והעמותות והמסגדים, ומערכות החינוך והשירותים החברתיים, היה והוא עדיין חלק מהתשתית שהפכה ציבור ענק לתומכים ולפעילים וליצור אמונה יוקדת בצדקת הדרך וב"אללה" ובאיסלאם כפתרון.

העמותות, האגודות, מוסדות הסיוע, מערכות החינוך והרשויות המקומיות, עזתיות, טורקיות או קטאריות, בין אם הן צבועות בצבעי "ירוק עז" כמו "חמאס" או סתם "ירוקות בהירות", הן לא רק משענת לחמאס, אלא כיום הן הגורם שיוצר תלות בתנועה, שהופכות אותה לגורם החזק ביותר שמסוגל להעניק סעד ומרפא והגנה ושירות וכוח.

ומתוך החובה הדתית להמשיך את המהפכה הגיעה ההחלטה החשובה ביותר של מועצת "השורא" של חמאס לפני כשנה, ההחלטה לשרוד, להשתקם ולשקם ולחזור למרכז קבלת ההחלטות בזירה הפלסטינית: ההחלטה תורגמה לפעולות שתוארו כאן והיא מסבירה גם את ההתפתחויות בתוך הנהגת הארגון.

ביולי 2026 נבחר ח'ליל אל חיה למנהיג חמאס לאחר שהביס את ח'אלד משעל בהצבעה של 35 מול 34. עצם קיום הבחירות, לאחר חיסול שורה של מנהיגים בכירים, מצביע מצד אחד על הפגיעה הקשה במבנה ההנהגה; מצד שני הוא מצביע על יכולתו של הארגון לשמר מנגנון פנימי של קבלת החלטות ולחדש את הנהגתו.

זו אינה תמונה של ארגון שנעלם. זו תמונה של ארגון שנפגע קשה ומנסה להסתגל, ומבין שהוויתור על השלטון האזרחי הוא רק כלי הישרדות בדרך למימוש המטרות האסטרטגיות שלא השתנו. שיטת הפעולה השתנתה - חמאס מבין שהמשך שלטון ישיר במודל שלפני 7 באוקטובר אינו אפשרי, ולכן הוא "יוצא לפרסומות" בלי סמלים של ריבונות או משרדי ממשלה ל"תקופת מעבר":

מעבר משלטון ישיר לשלטון עקיף, מצבא לגרילה, מממשלה רשמית לרשת שלטונית בלתי רשמית, ממונופול גלוי על הכוח לניסיון לשלוט במי שמחזיק בכוח, מניסיון לנהל את החיים האזרחיים לניסיון לשלוט בצמתים דרכם החיים האזרחיים מתנהלים.

זה אינו חמאס שמוותר על עזה, זה חמאס שמנסה להבטיח שעזה תישאר הבסיס שבו יוכל לשרוד את חורף השיקום האזרחי ברצועה בתנומה עמוקה, ולהבטיח שהדור הבא של חמאס יישאר בתוך המערכת הפלסטינית, חמוש בדיפ-סטייט עזתי, בעמותות ובאגודות, בזרוע צבאית, במערכת כלכלית שנשענת על כוח ואלימות, בחלומות של הטכנוקרטים ומועצת השלום, בהחלטה לוותר על הרגל הנמקה, ובעיקר בשאיפות לממש את משנת האחים המוסלמים גם באיו"ש.