שלוש שנות מלחמה שינו את המזרח התיכון: איראן נחלשה - אך אין עדיין סדר חדש | ברוך ידיד

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, המזרח התיכון נראה אחרת. סדר אזורי חדש עדיין לא נולד, אבל הסדר הישן נשבר - ואיראן איבדה חלק משמעותי מהעומק האסטרטגי שבנתה במשך שנים.

>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<

חיזבאללה נחלש ואיבד חלק גדול מהיכולת שהפכה אותו מארגון טרור לצבא בעל יכולת פלישה והרתעה. חמאס עבר ממודל של כוח צבאי טריטוריאלי למודל של הישרדות, התקוממות וגרילה. נפילת אסד הוציאה את סוריה מהציר האיראני, ובמקביל בלבנון מתחילה הנהגה חדשה לנסות ולהחזיר את המדינה למרכז.

גם המרחב האזורי סביב איראן משתנה. סעודיה והאמירויות פועלות בדרכים שונות, טורקיה הופכת לכוח אזורי משמעותי יותר, ומדינות המפרץ מבינות שהן אינן יכולות להישאר מחוץ לעימותים האזוריים כאשר התשתיות, האנרגיה ונתיבי השיט שלהן נמצאים בלב המערכה.

איראן היא אולי המפסידה הגדולה ביותר באזור, אך היא לא נעלמה. להפך: במפרץ היא הצליחה להוכיח שהיכולת שלה לפגוע במדינות ערב, לאיים על תשתיות ועל נתיבי אנרגיה ולהפוך את מצרי הורמוז לזירה אסטרטגית עדיין קיימת.

אחד השינויים המרכזיים הוא היחלשות מודל הפרוקסי האיראני. במשך שנים הסתמכה טהרן על ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה כדי להרחיב את השפעתה מבלי לפעול ישירות. אלא שכאשר השלוחים נחלשים, איראן נדרשת יותר ויותר לפעול בעצמה, בניגוד לתפיסת הביטחון שעליה נשענה במשך שנים.

גם חיזבאללה משנה את דפוס הפעולה שלו. הארגון לא נעלם, אך הוא הולך לכיוון של יכולת גרילה, לאחר שבמשך שנים בנה יכולת צבאית שנועדה לא רק להרתיע אלא גם לחדור, לפלוש ולכבוש שטח. זו מלחמה אחרת: במקום כוח שמבקש להשתלט על שטח, מדובר בארגון שמנסה להפוך את השליטה בו ליקרה, קשה ולא יציבה.

תהליך דומה מתרחש בעזה. חמאס איבד חלק משמעותי מהיכולת לפעול כצבא טריטוריאלי, אך האיום לא נעלם. הארגון עובר ממודל של צבא למודל של הישרדות, התקוממות וגרילה.

סוריה היא אולי השינוי הדרמטי ביותר. נפילת אסד שברה אחד העוגנים המרכזיים של איראן בטבעת האש. ההנהגה החדשה בדמשק אינה פועלת עוד כחלק מהציר האיראני, וסוריה בוחנת מחדש את מקומה בין טורקיה, מדינות ערב, ארצות הברית ואפילו ישראל.

גם בלבנון מתחיל להיווצר שינוי, ראשוני ושברירי. המדינה מנסה להשיב לעצמה את המקום שממנו נדחקה במשך שנים. המשמעות של המגעים הישירים בין לבנון לישראל אינה רק עצם קיומם, אלא האפשרות שהשאלה המרכזית תהיה שוב מה מדינת לבנון רוצה, ולא רק מה חיזבאללה רוצה.

מעל כל אלה עולה טורקיה. אנקרה מעמיקה את השפעתה בסוריה, מחזקת את קשריה עם מדינות המפרץ ומנסה למצב את עצמה ככוח אזורי שאי אפשר להתעלם ממנו. היעד הוא להיות שחקן מרכזי בעיצוב הסדר שיגיע אחרי תקופת אי-הסדר.

גם מדינות המפרץ משנות את תפיסת הביטחון שלהן. במשך שנים הן ניסו להימנע מבחירה מוחלטת בין וושינגטון לטהרן, ניהלו דיאלוג עם איראן ובמקביל העמיקו את קשריהן עם ארצות הברית וישראל. המלחמה המחישה להן עד כמה קשה להישאר מחוץ לעימות אזורי כשהאנרגיה, התשתיות ונתיבי השיט נמצאים בתוכו.

איחוד האמירויות מתקדמת לכיוון של אוטונומיה אסטרטגית ובריתות ביטחוניות קשיחות יותר, בעוד סעודיה פועלת במסלול משלה. גם העולם הערבי הופך לפחות אחיד: סעודיה, האמירויות, קטר ומצרים מנסות להשפיע, אך לכל אחת מהן אינטרסים, תפיסת איום וכלים שונים.

כך, במקום מערכת שבה ארצות הברית מכתיבה, ישראל מגיבה ואיראן משבשת, מתהווה מערכת שבה יותר ויותר שחקנים אזוריים מנסים לעצב בעצמם את המציאות.

ובתוך כל השינויים הללו חוזרת גם השאלה הפלסטינית. ערב 7 באוקטובר נדמה היה שאפשר לבנות סדר אזורי חדש גם בלי לפתור אותה. המלחמה המחישה עד כמה הניסיון לדחוק אותה הצדה אינו יציב, ולכן הסוגיה הפלסטינית חוזרת למרכז הדיון האזורי.

שלוש שנות מלחמה עדיין לא סיפקו תשובה לשאלה מי ניצח. אבל הן סיפקו תשובה לשאלה אחרת: כשהכללים משתנים, השאלה הגדולה של השנים הקרובות אינה רק מי ינצח במלחמה - אלא מי יעצב את היום שאחריה. את התשתית לשינוי הניחו חיילי צה"ל בדמם וברוחם. כעת נותר לראות מי יקטוף את הסדר הבא.